חלק א׳- הצל | פרק 15

אני הולכת למקום שבו אני ווויל קבענו. הוא לא צריך יותר מההבעה שלי כדי לדעת מה הייתה התשובה של מוניקה לבקשה. לא.
״וויל!״, אני נופלת עליו מתייפחת,״זה לא אומר כלום! אנחנו לא צריכים להקשיב להם! אנו יכולים לברוח ו-״
״לא.״
״-ולחיות ביחד! לא תמיד צריך להקשיב למה שהם אומרים!״, אני לא שומעת אותו ברצף הדיבור המהיר שלי,״אנחנו נחיה ביחד בין ההרים! וויל לא תמיד צריך להקשיב לחוקים במטופשים שלהם! כמו שתמיד אומרים צריך לה-״
״אמרתי לא״, הקול שלו עדיין חלש אבל מתחזק. ואני עדיין לא שומעת אותו.
״- להקשיב ללב, ו…ויהיה לנו בית קטן וחמוד בין העצים וזה יהיה רק אנחנו וויל! לא אף אחד אחר ונחיה ביחד ונתעורר יחד כל בוקר ויהיה לנו כלב קטן או..או חבורה שלמה של כלבים ו-״
״קייט אמרתי לא!״, הוא צועק ומרחיק אותי מעליו.
״מ..מה?״, אני מביטה בו הרוסה.
״אמרתי לא״, הוא אומר לי בעדינות ומחזיר למקום שערה סוררת שברחה מהצמה האדוקה שלי.
״מה זאת אומרת לא?״
״לא זה לא…אני לא הולך לברוח איתך…״, הוא מסתכל לכל מקום חוץ מבעיניים שלי.
״אתה לא אוהב אותי?״, אני שואלת אותו בלב שבור
״ברור שאני אוהב אותך…״, הוא מחזיר עוד שערה סוררת,״ פשוט…יש את החוקים קייט…אי אפשר לברוח תמיד מהמציאות…״
״לא תמיד!״, אני לא מבינה אותו,״אנחנו מוצאים את הפתרון שלנו למציאות!״
״הפתרון שלך,קייט…״, אני שומעת בקול שלו כאב,״ והוא לא פתרון…הוא בריחה מהמציאות…״
״חשבתי שאתה אוהב אותי!״, אני מוכיחה אותו
״אני אוהב אותך…״, הוא אומר ומקרב אותי אליו לחיבוק. אני מריחה את הריח שלו. הריח הנעים והמוכר שאני יזהה בכל מקום. הוא מחזיק את ראשי בשני ידיו ומעלה אותו. הוא מסתכל בשתי עיניי,״אילו ידעת כמה אני אוהב אותך…״, הוא אומר בכאב ורוכן לנשק אותי. אני כל כך מתפתה לנשק אותו. אני מעלה את ראשי אליו. עוד קצת. עוד קצת. לא. אני לא יכולה. אני מנערת אותו ממני ומשתחררת מאחיזתו. אני מסתכלת עליו ומנענעת את ראשו באי אמון. אני מתחילה ללכת כשהוא אוחז בידי,״קייט…אני בטוח שנמצא לזה פתרון…״
״תעזוב אותי…״, אני אומרת לו ומשחררת את ידי. אני מתחילה ללכת שוב כשהוא קורא לי.
״קייט!״
אניי מפנה חצי מהפרצוף אליו באלכסוניות,״מה וויל מה?!״
״תבואי לחתונה שלנו?״
אני נוחרת בבוז,״כן בטח, איך אני יוכל להפסיד את החתונה של החברה הכי טובה שלי ומי שאני אוהבת?!״