חלק א׳- הצל | פרק 14

״מוניקה?״, אני נכנסת אליה לחדר בהיסוס.
״מה את רוצה?״, היא מתעסקת עם ערימת דפים עבה שמפוזרת על המיטה והרצפה שלה.
״אהה..רציתי לבקש ממך טובה…״, למרות שיש לי את כל הסיבות לבקש ממנה ואפילו לדרוש אני מרגישה לידה כאילו אני בכלל צריכה להודות על קרבתי אליה. כשהיא לא מגיבה אני ממשיכה,״אניי צריכה שתשרפי את התליון הזה״, אני אומרת, מורידה את השרשרת ומניחה אותה ליד מוניקה.
״ולמה שאני יעשה את זה?״, היא עדיין לא מזכה אותי במבט.
״כדי…כדי לבטל את האירוסים בינך לבין וויל…?״, אני מסבירה בהיסוס
״ולמה שאני יעשה את זה?״, היא לא מבינה ועדיין לא מזכה אותי בשום מבט. אפילו לא מבין.
״כי אנחנו אוהבים אחד את השני…ו…חשבתי שאת בסדר עם זה שאנחנו ביחד…ו..לא אכפת לך…שאתם רק העמדת פנים ושאת עומדת לזרוק אותו בקרוב…״
״אז חשבת…״, היא ממשיכה להתעמק בדפים
״מוניקה!״, אני צועקת עליה בהפתעה, ״את לא זוכרת שתמיד שדיברנו אמרנו שאנחנו רוצות מישהו שיאהב רק אותנו?!״
״אניי לא מבינה מה הבעיה…״
״וויל אוהב אותי!״
״וויל, וויל ווויל!״, היא צועקת, נעמדת וסוף- סוף מביטה בי, ״את לא היחידה שמכירה את וויל!״
״אבל אני וויל היינו מאז ומתמיד ביחד!״, אני צועקת עליה
״אז זה מה שאת חושבת!״, היא צועקת לי בדיוק מול הפרצוף ושהיא תופסת שהיא קרובה מדי היא מתרחקת ומתיישבת על המיטה,״חשבת פעם מה היה לפני שפגשת את וויל?! שגם לו היו חיים?!״
״אהה…״, אניי מגמגמת
״בדיוק! אהה!״, היא מוכיחה אותי, ״אני הכרתי את וויל לפנייך! הוא היה האהבה הראשונה שלי! את יודעת למה מצאת אותי?! למה עקבתי אחרי הקבוצה שלך?!״
״לא…״
״עניין אותי לדעת מי תפסה את מקומי לצד וויל!״, הקול שלה מתחיל לרעוד,״ראיתי אתכם אז…כשהתנשקתם… אני הייתי אמורה להיות שם! לא את! אני ורק אני!״
״אהה…אניי מצטערת מוניקה…לא ידעתי…״, אני מנסה לתת לה חיבוק מנחם אבל היא רק מתחמקת ממני.
״תעזבי אותי!״, היא צועקת עליי,״פשוט תתרחקי ממני! שנים חיכיתי ליום הזה שאני יהיה עם וויל ואת חושבת שאני אתן לך להרוס לי את זה שוב?!״
״אבל מוניקה!״, אני מנסה להסביר לה,״הוא לא אוהב אותך!״
״הוא יאהב!״, הדמעות זולגות במורד עיניה במהירות,״עם הזמן הוא ילמד!״
״אבל אחרי כל מה שעשיתי בשבילך!״
״לא אכפת לי מה עשית בשבילי! את גנבת לי אותו!״
״אני הצלתי לך את החיים!״, אני מוחה
״מי אמר לך שאני רוצה שתצילי אותי?! אה?!״, היא ממשיכה להוכיח אותי,״כנראה שהיה עדיף שהיית נותנת לי למות בכל ההזדמנויות שהיו לך!״, היא מתחילה לבכות,״למה בכלל החיית אותי אז?! אה?! תעני לי!״
״אז?״, אניי מנסה להבין
״בלילה הזה שמצאת אותי מתה והחיית אותי…למה החיית אותי?!״
״כי את חברה שלי…״, אני מנסה להסביר
״בדיוק בגלל זה מתתי קייט!״, היא מסבירה,״מי את חושבתת הרג אותי?״
״לא יודעת…״, אני חוששת מהתשובה
״אני קייט! אני התאבדתי!״, היא חוזרת לצעוק,״בגלל שאת חברה שלי! לא יכולתי לסבול את המחשבה שאת ווויל תהיו ביחד אז התאבדתי בגלל שאני חברה טובה ולא רציתי להרוס לכם!״, אני רואה לפתע ניצוץ משוגע בעיניה. ואני לא אוהבת את זה,״תקלטי את זה קייט, בטעות הכי גדולה שלך זה שהחיית אותי…״
״מוניקה…״, אני מנסה שוב לתת לה חיבוק
״תתרחקי ממני!״, היא דוחה אותי,״צאי לי מהחדר! אני ואת גמרנו!״
אני עוזבת אותה עצובה ובאה לצאת כשאני שומעת אותה אומרת,״שכחת את התליון״, וזורקת עליי אותו.