חלק א׳- הצל | פרק 13

״הארוס שלך?״, אני שואלת בשקט, חוששת מהתשובה.
״הארוס שלי״, היא מאשרת את המילים. מחייכת אליי בהתגרות ומדגישה כל מילה. נהנית.
״וויל?״, עכשיו אני פוחדת מהתשובה
״כן״, היא מחייכת אליי בארסיות,״אז כדאי מאוד שתתרחקי ממנו!״
״מה זאת אומרת הארוס שלך?! וויל הוא לא הארוס של אף אחד!״
״כנראה שאת לא מעודכנת״, היא מתחילה ללכת לחדרה,״אם זה מעניין אותך כל כך כדאי שתשאלי את החברה הפסיכית שלך״, אני שומעת אותה לפני שהיא טורקת את הדלת.
אני מבינה למי היא מתכוונת. אני יוצאת ומתחילה ללכת לאחג׳ירה. אני דופקת בדלת רק מתוך נימוס ונכנסת בלי לחכות לאישור.
״אני מבינה שאת סוערת…״, אחג׳ירה אומרת לי בשיא הטבעיות.
״כן״, אני אומרת ברוגז,״כי כנראה שיש משהו שלא סיפרת לי!״
״מה לא סיפרתי לך?!״
״לא יודעת, אולי משהו בדבר האירוסים של וויל ומוניקה?!״
״אווו״, היא אומרת בקול עייף,״על זהצריך לדבר על כוס תה מלא״, היא נעמדת ומושיבה אותי. לאחר מכן היא הולכת למטבחון וחוזרת עם שתי כוסות תה צמחים. היא מתיישבת מולי כשהאש הנצחית שדולקת בחדר שלה בדיוק בינינו. היא מתחילה לזרוק לאש כל מיני סוגים שונים של חול וצמחים ואני מתחילה לראות צורה בתוך העשן.
״מוכר לך?״, היא שואלת
״כן״, אני אומרת בפליאה ומוציאה את התליון שוויל נתן לי מנתחת לחולצה. תיאום מוחלט. שתי טיפות מים,״מה זה אומר?״
״זה מסמל את האירוסים״, היא מתחילה להסביר,״כשוויל נתן לך את זה הוא נתן את זה באהבה מוחלטת אלייך שגרמה לחפץ הזה להפוך ליותר מסתם מתנה. הוא הפך לסוג של טבעת נישואים״
״אז וויל ואני מאורסים?״, אני מתקשה להאמין. אבל זה לא אומר שזה לא משמח אותי.
״אה אה״, היא מנידה בראשה,״הוא מאורס למוניקה.
״למה?!״, אני לא מבינה,״הרי הוא נתן לי את התליון! לא למוניקה!״
״כשאת מקבלת משהו בתור הנבחרת הוא הופך לבעלות הנבחרות״, היא מסבירה, ״וזה כולל את האירוסים. וכשהעברת את הנבחרות ההתארסות שלך לוויל עברה לנבחרת הבאה. למוניקה במקרה שלנו״
אני מרגישה כאילו כל עולמי חרב עליי. אני וויל לא נוכל להיות ביחד?!״ יש..יש אולי משהו שנוכל לעשות?״, אני שואלת בחשש
״כן״, היא אומרת בקול רגוע ואני מרגישה טוב. הרבה יותר טוב. למעשה נפלא,״התליון הזה מסמל את האירוסים שלכם. אם הוא יושמד הקשר המחייב ביניהם ינותק״
״אז כל מה שאני צריכה לעשות זה לשרוף את התליון?״, אני שואלת ולא מחכה לתשובה,״יש!״ אני מחבקת אותה. מדהים איך ההרגשה יכולה להשתנות במהירות כזאת.
״אל תתרגשי סופגנייה קטנה שלי״, היא מושיבה אותי שוב ולוגמת מהתה שלה,״מוניקה צריכה לעשות את זה״
״מוניקה?״, השמחה שלי נעלמת,״למה מוניקה?״
״כי הקשר הוא בינה לבין וויל ומכיוון שהיא בעמדה יותר גבוהה היא זאת שמחליטה אם לנתק את הקשר או לא״, היא מסתכלת עליי בריכוז כמו מנסה לחשוב מה יהיה הצעד הבא שלי.
״טוב״, אני פולטת. אולי אני ומוניקה לא בשיא היחסים בינינו אבל על בטוח היא תסכים לזה. אם לא בשבילי בשביל מה שעשיתי לה.
״תודה אחג׳ירה״, אני אומרת ונושקת ללחייה השמנה. אני הולכת אל הדלת ומלווה אותי.
״קייט…?״, היא קוראת לי בשקט כשאני מתחילה לצאת
״אה?״
״כלום…רק תזכרי שהחיים צופנים לנו מכשולים…״, היא אומרת וסוגרת אחריה את דלת הביתן.