חלק א׳- הצל | פרק 10

דפיקות חזקות נשמעות בדלת ואני מזנקת מהמיטה במהירות. הגיע הזמן.
אני ומוניקה מתלבשות במהירות. אנחנו זהות כרגיל ואני שמה את הברדס שהפך לחלק בלתי נפרד ממני. אנחנו יוצאות ומצטרפות לכל השאר. מאות חיילים מאומנים מחכים לנו בחוץ. מוניקה נעמדת על בימה קטנה ומסבירה את המטרה. למצוא את הרמז הבא בדרך לאבן הזמן. אנחנו קרובים יותר מתמיד. השומרים מציידים אותנו ואנחנו עולים על מכוניות הטיס הגדולות ומתיישבים.
״מתרגשת?״, אני שומעת קול לידי.
״קצת. סוף סוף עושים משהו במקום כל הנשפים האלה.״, אני מחייכת מתחת לברדס,״מה איתך?״
״אני בסדר״, הוא מחייך שגיליתי את זהותו,״רק רציתי לבדוק מה עם הנבחרת שלי״
״טוב, אז כמו שאני יודעת היא בסדר״, לפתע אני שמה לב שהוא מקרב את היד שלו לשיפולי הברדס שלי. אני מוציאה יד והוא מעביר לי דף מקופל תוך כדי הסתכלות לצדדים.
״צילמתי בשבילך את זה״, הוא לוחש,״תקראי את זה אחרי במשימה ותשמידי את הדף בסוף״,הוא לוחש לי, נעמד והולך ממני. אני כל כך מתפתה לפתוח את הדף ולקרוא אבל אי יודעת שאם וויל אמר לי לקרואאת זה אחר כך יש לו סיבה. מכונית הטיס מתחילה להתנדנד ואני מכינה את עצמי לנחיתה. מכונית הטיס נוחתת כשבדרך היא מועכת כמה דברים. אני לוקחת כמה סכינים, קשת ואשפת חיצים ויוצאת. הקבוצה מתחילה להקיף את מוניקה ואני נפרדת ממני ופונה לבדי אל החושך של היער. אני נהנית ממנו. אני קופצת על אחד העצים ומטפסת עד לענפים הגבוהים ביותר. אני מתחילה לקפוץ לענף הקרוב של עץ אחר. ככה אני מתקדמת לעיניהם התוהות של יצורי הלילה. לפתע אני שמה לב לתזוזה בעץ ממול. אני מחדדת את הראייה ורואה אותו. הוא נער, בערך בגילי, שיער שחור, עיניים כחולות כמו שלי, עור בהיר ובגדים שחורים. הוא נמצא בעמדת הסוואה מצוינת ואפילו לי היה קשה למצוא אותו. אני מבינה שהוא מהצד השני. אני מותחת את הקשת ומכוונת אליו שתי חיצים. לפתע הוא מישיר אליי מבט שגורם לי להסס. הוא מחייך אליי חיוך עקום עם גומה קטנה בצד. שנייה אחרי זה הוא כבר נמצא במרחק כמה עצים. אני מתאוששת במהירות. מה זה היה? אבל אין לי זמן לחשוב על זה. אם יש אחד, יש עוד הרבה. אני יודעת שאני חייבת למצוא את הרמז במהירות אחרת הדם יישפך כאן בקצב. אני מחפשת את המערה שסביבה יש רק חודים. אני מסתכלת סביב ורואה מערה אחת. אני מתקרבת אליה אבל אין סביבה שום סלעים מחודדים. אפילו לא שפיץ אחד. אני עולה שוב על העצים ושמה לב שהכל כאן ברושים. ואז אני מבינה. הצמרת של הברוש היא, יחסית, שפיצית. ואין ספק שברושים מקיפים את המערה הזאת. הם נמצאים בכל מקום סביבה. אני נכנסת למערה ומחפשת סרטוטים על הקירות. לפתע אניי רואה צורות על הקיר. משולש, ריבוע, משולש, מחומש, טרפז. אני משננת את זה וליתר ביטחון רושמת את זה על הדפים שוויל נתן לי. אני רצה החוצה ועולה על העצים. בזווית העין אנני רואה את הנער ממקודם. אני מבינה שהם גם קרובים. ועוקבים אחרינו. אני קופצת בין העצים עד שאני רואה את הקבוצה שלנו. אני רואה את מוניקה עטויה. ברדס כמו שלי וקופצת אליה. אני מורידה את הברדס מעל הראש וככה לא יורים עליי. במקום זה הם מכוונים מוניקה.״ תעצרו!״, אני אומרת להם ונוחתת על האדמה לידה,״ זאת הכפילה שלי!״, אני משקרת ומורידה את הברדס מעל ראשה. קריאות אווו ואהה נשמעות ואני מגלגלת עיניים, ״ אבל זה לא חשוב עכשיו!״, אני מנסה לזרז אותם לעבר מכוניות הטיס,״ הצד השני כאן ומצאתי את הרמז״, אני נושמת ומחכה שהתשואות יעברו,״ לא שמעתם?! הם כאן! אז בואו נזוז!״
אנחנו מתחילות לרוץ. אנחנו כבר כל כך קרובים כשמתקיפים אותנו. אני ועוד כמה נשארים להגן בזמן שהאחרים מתחילים לעלות על המכוניות טיס. אנשים נפגעים ומתים משני הצדדים,״לסגת!״, אני צועקת כשאני רואה שכולם עלו. שנייה לפני שאני עולה חץ עובר קרוב לרגל שלי ושורט אותה עמוקות. זה כואב. אבל למרות הכאב החזק אני ממשיכה לעלות במדרון של המכונית טיס. הדלתות מתחילות להסגר ואני מחליקה לתוך ומעקמת לגמרי את הרגל הפצועה,״חובש!״, אני שומעת את מוניקה צועקת ומישהו מגיע ומטפל ברגל שלי. ״את תהיי בסדר״, אני שומעת את וויל אומר לידי ומנסה להרגיע את שלושתנו. למרות הכאב שנייה לפני שאני מתעלפת אני מחייכת. המשימה הושלמה.