חלומות אחרים (פרק 7)

"אני כול כך מצטערת," הרמתי במהירות את הספרים והדפים אשר היו פזורים על המדרכה.
"זה לא נורא." שמעתי את קולו הצרוד של האיש שנתקלתי בו, קול של איש מבוגר, הפניתי את מבטי והסתכלתי עליו, הוא אסף כמה מחברות וגירד את ראשו המכוסה שיער לבן, גופו היא רזה וחלש, תחושת האשמה גברה בתוכי.
"זה בסדר, אתה לא צריך להתכופף, אני אביא לך את זה," הרמתי עוד ספר עם כריכת קטיפה אדומה ונעימה למגע, הוא לא היה כשאר הספרים.
"תודה רבה על העזרה." הבטתי על האיש הזקן שניסה לקום מהקרקע בכוחות עצמו ללא הצלחה רבה, הנחתי את הספרים בצד והושטתי לעברו את ידי הוא נעזר בה בכדי לקום ולהתייצב. בחנתי את פניו, צבע עורו היה שחום ועיניו מלוכסנות, הסקתי מכך שהוא לא מקומי אך למרות זאת המבטא שלו העיד על כך שהוא כנראה דיבר אנגלית במשך מרבית חייו.
"אתה צריך עזרה עם זה?" שאלתי כשראיתי שזרועותיו רועדות תחת כובד משקלם של הספרים.
"אני לא רוצה להטריח אותך…" חייכתי ולקחתי מידיו את הספרים הרבים.
"לא חשבתי שבימנו יש עוד צעירים נחמדים." הוא אמר בשקט בעודנו צועדים.

"הבית שלי ממש מעבר לפינה," אמר האיש, שגיליתי ששמו הוא ארתור, לאחר הליכה ממושכת.
"הגענו." הוא הכריז ונעצר מול דלת עץ חומה, מבחוץ הבית נראה ישן ומתפורר עם גינת עשבים שוטים אך שנכנסתי לתוכו נדהמתי לגלות כמה הוא מסודר ונקי.
הנחתי את הספרים היכן שארתור הורה לי.
"אני אשמח עם תשאירי לכוס תה, אני לא מרבה להזמין אנשים לביתי כך שרוב הזמן אני שותה את התה שלי לבד," הוא נשמע כה בודד כשאמר את זה, לא ממש היה לי זמן להישאר אבל לא יכולתי לסרב.
"בשמחה." הוא ניגש למטבח ובינתיים אני נשארתי בסלון החשוך, התבוננתי סביב, לא היה הרבה מה לראות, כורסה מרופטת, שולחן עץ ומסביבו שלושה כיסאות, מדף ספרים.
עמדתי כך בשקט כמה שניות אבל שעמום תקף אותי והסקרנות החלה לגעוש בתוכי, ערימת הספרים הייתה מונחת על שולחן העץ, התקרבתי אליה והרמתי את הספר הראשון בערימה. הספר בעל כריכת הקטיפה האדומה, אף פעם לא ממש חיבבתי קריאת ספרים, אולי זה בגלל העובדה שתמיד היה לי קשה לקרוא אותם אבל תמיד אהבתי להקשיב לסיפורים שסבתי הייתה מספרת לי, כשפתחתי את הספר ציפיתי למצוא בתוכו מילים רבות ופסקאות ארוכות אך במקום זאת מצאתי שם תמונות, היו שם המון תמונות ובהם תמיד הופיעה אותה אישה, היא הייתה יפהפייה בהירת שיער ובהירת עיניים כשעברתי עוד כמה דפים גיליתי את אותה אישה רק מבוגרת יותר.
"אני רואה שלא טעיתי," שמעתי את ארתור מאחוריי, אני מניחה שאם לא הייתי רגילה לצורך התמידי של ראיין להפתיע אותי כנראה שהייתי נבהלת מאוד.
"אני מצטערת, לא התכוונתי לחטט פשוט…" לא יכולתי למצוא מילים.
"ידעתי שאת ילדה סקרנית," הוא חייך ועיניו המלוכסנות התכווצו ונראו כקווים דקים.
"מי זאת האישה שמופיעה בתמונות?" לא יכולתי לעצור את עצמי מלשאול את השאלה הזאת.
"זו אשתי," הוא עצר לרגע ואז המשיך "היא נפטרה לפני כמה שנים ממחלה נדירה וחשוכת מרפא." הוא הניח את שני ספלי התה על השולחן והתיישב על אחד מהכיסאות, הוא שקע במחשבות.
"או, שבי, בבקשה." הוא אמר לאחר כמה רגעים של שקט, התיישבתי מולו.
"למה מיהרת כול כך?" לא הבנתי למה הוא מתכוון. "זאת אומרת ברחוב," נשכתי את שפתי התחתונה, לא רציתי להסביר לו שמיהרתי לבית החולים בשביל לבקר ילדה חסרת הכרה שנחבטה על ידי דמות "דמיונית" בשביל להציל אותי מהלעג של אותה ילדה חסרת ההכרה, אז במקום זאת החלטתי לשקר ולהגיד שסבתא שלי בבית החולים.
"אני מקווה שהיא בסדר," שמעתי את הדאגה בקולו.
"אתה לא צריך לדאוג, היא רק נקעה את הקרסול." המשכתי בשקר.

אני וארתור המשכנו לדבר במשך שעות ארוכות, כשהתחיל להחשיך נפרדנו לשלום והבטחתי לארתור לבוא ולבקר אותו.
כשיצאתי מביתו של ארתור ועברתי את הפנייה שמובילה לשדרת החניות נתקלתי בעיניו של ראיין.
"מעניין מה סלינה תגיד כשהיא תשמע שהנכדה האהובה שלה מספרת לאיש זר ומבוגר שהיא נקעה את הקרסול," הוא גיחך לאחר שסיים את המשפט ואני רק נאנחתי.
"בעצם מה היא תעשה שהיא תגלה שהנכדה שלה בילתה בבית של איש זר ומבוגר עד השעה תשע בערב." עיניי התרחבו, מיהרתי להוציא את הפלאפון המיושן שלי מתיק בית הספר, הוא נפל מידי ביחד עם כמה מחברות, מיהרתי לאסוף אותם ולהסתכל על מסך הפלאפון. דחסתי את המחברות לתיק ודחפתי לשם את הפלאפון, ושוב פעם מצאתי את עצמי רצה במהירות, אבל הפעם נזהרת לא להיתקל באף אחד.