חלומות אחרים (פרק 5)

צעדתי בדממה במסדרון בית הספר הריק, האוויר היה מקפיא.
הגעתי לדלת הכיתה שלי והושטתי יד בשביל לפתוח את הדלת, לעמוד מול כיתה שלמה ולנסות למצוא תירוץ לאיחור אבל אז נזכרתי בראיין, ראיין שלא ראיתי מאז שהשתחררתי מבית החולים, זה אולי היה מטופש שילדה בגילי תראה דמיות דמיוניות אבל גם אם לא מצאתי לזה הסבר הגיוני אף פעם לא החשבתי את ראיין לדמות דמיונית, לא משנה כמה פעמים אמרתי לעצמי או לו אתה זה.
"אוי לעזאזל!" שמעתי קול קורא מאחת הכיתות, הכיתה שממנה נשמע הקול לא הייתה כל כך רחוקה מהכיתה שלי (שרק אחרי ששמעתי את הקול שמתי לב שאני עדיין בוהה בדלת.)
"לעזאזל לעזאזל!" שוב פעם קרא שנשמע די מוכר, החלטתי לגשת לשם ולבדוק, כנראה שבאמת הייתי יותר מדי סקרנית כמו שראיין תמיד אמר לי שכשנכנסתי לצרות בגלל הסקרנות, גיחכתי לעצמי מעט, המחשבה על ראיין העציבה אותי למרות שלא ראיתי אותו רק כמה ימים.

הכיתה שממנה בקע הקול הייתה פתוחה וריקה, רק נערה אחת ישבה שם לבדה, שיערה הבהיר הסתיר את פנייה ונראה היה שהיא שקועה באיזה שהיא עבודה.
"סליחה?" קראתי בעדינות והיא הרימה את ראשה והביטה בי בעיניה השחורות, לפתע חיוך הופיע על פניה.
"היי, את הילדה המוזרה שאוהבת לדבר לעצמה, שמעתי שאשפזו אותך במחלקה סגורה, אני מקווה שההזיות עברו לך." פתאום התדהמה הכתה בי, איך היא יודעת? זו המחשבה היחידה שהייתה בראשי
"מה קרה? פיית המשאלות הדמיונית שלך נטשה אותך?"
לא הבנתי למה היא תקפה אותי, זה לא שהזקתי לה.
"את לא אמורה להיות בשיעור?" שאלתי בשקט למרות שרק רציתי לברוח משם.
"זה מה שאני אמורה לשאול אותך צוציקית," היא ענתה בלעג.
."נו כבר, הנסיך הדמיוני שלך כבר היה אמור להיות פה." ברגע שהיא סיימה את המשפט היא הועפה לאחור על ידי כוח בלתי מזוהה וגופה פגע בקיר ולאחר מכן ברצפה והדבר היחידי שיכולתי לעשות זה להביט בגופה הפצוע בעיניים פקוחות מתדהמה.