חלומות אחרים (פרק 4)
ישבתי בשקט בחדר, הקשבתי לברז הדולף, טיפה אחר טיפה, כבר שבועיים שהייתי תקועה בחדר הלבן, שנאתי את זה שכל מי ששמע על ההזיות הסתכל עליי במבט מוזר ומיהר ללכת.
הכול בגלל ההזיות המטורפות, הן אף פעם לא היו ברורות, כאילו הסתתר בתוכם איזשהו קוד שלא הצלחתי לפענח.
"אני עדיין לא מבין למה לא משחררים אותך, את תקועה פה כבר המון זמן." קולו הנמוך של ראיין הפר את השקט.
"אתה באמת שואל למה?" קיוויתי שהוא צוחק.
"כן, זה לא הגיוני, הרי זה לא שאת חולה או משהו, נכון?" הוא אמר בביטחון.
"אולי בגלל שיש לי הזיות מטורפות או בעצם בגלל שאני רואה דמיות דמיוניות?" קולי היה אדיש וקר, לא ידעתי אם זה בגלל התרופות או בגלל הביטחון של ראיין.
השקט חזר לשלוט בחדר, אבל מיד לאחר רגע של שקט שמעתי קול בכי דק.
"מתוקה שלי.." שמעתי את סבתי, סלינה ממלמלת בבכי מדלת הכניסה לחדר.
"למה? למה? אני לא גידלתי אותך טוב? למה דווקא את?" שמעתי את קולה השבור, היא שמעה את השיחה ביני לבין ראיין.
"הם רוצים להעלות לך את מינון התרופות, הם אומרים שאין דרך אחרת, בבקשה תפסיקי עם זה."
"סבתא.." קראתי בשקט, מביטה בעיניה החומות המוצפות בדמעות.
"זה בגלל אבא שלך? בגלל אמא שלך? אני ניסיתי להיות כמוהם, באמת שניסיתי, תגידי לי כל דבר ואני אעשה, אבל בבקשה ילדה שלי תפסיקי עם זה." היא התקרבה למיטתי בצעדים מהוססים וכשהגיעה חיבקה אותי בחוזקה.
"אני מתחננת בפנייך, את עוד תהרגי את עצמך.." שמעתי אותי ממלמלת לשערי.
לפתע כחכוך נשמע מפתח הדלת, סבתי שחררה אותי מאחיזתה, זה היה ד"ר קלמן.
"אני מצטער להפריע ברגע שכזה אבל הגיע הזמן שלך לקבל את התרופה, מיילו." הדרך בה אמר את שמי העבירה בי צמרמורת.
"אוקיי." אמרתי, והוא התקרב עם המזרק, החדר היה דומם, רק קול הברז הדולף.
טיפה אחר טיפה.
תגובות (2)
יש.
אבל הם כועסים כי הפרקים קצרים.
והם אוהבים לדבר על עצמם בלשון רבים.
זקט.
יש.
אבל הם כועסים כי הפרקים קצרים.
והם אוהבים לדבר על עצמם בלשון רבים.
שקט.