חלומות אחרים (פרק 1)

הגעתי מתנשפת מהריצה לשערי בית הספר, פחדתי לאחר ולפספס את תחילת השיעור הראשון.
צעדתי לעבר הכיתה שלי, המסדרונות היו ריקים אך הרעשים מהכיתות נשמעו, איחרתי, שוב.
עמדתי מול דלת הכיתה שלי ודפקתי עליה בעדינות רבה.
"את יכולה לדפוק חזק יותר, ככה בחיים לא ישמעו אותך," ראיין נשען על הקיר, שערו מסתיר את עיניו.
"אני מקווה שלא…" מלמלתי לעצמי אבל ידעתי שראיין יכול לשמוע אותי.
"איי, מיילו, " הוא הסתובב ועמד לצדי.
"איך זה שאני תמיד צריך לעשות בשבילך את העבודה?" הוא דפק על הדלת בחוזקה.
"מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה?!" בקושי הספקתי לסיים את המשפט ומיד הדלת נפתחה בחוזקה ואדון קיירו הזועם הוא זה שפתח אותה.
"המאחרת הרשמית, מה יש לך לומר להגנתך," שנאתי את אדון קיירו, הוא תמיד מצא דרך להשפיל אותי.
"אני מצטערת על האיחור", קולי לא עלה על לחישה וראשי היה מושפל לכיוון הרצפה.
"אני מניח שאין דבר שאני יכול לעשות, את תמיד תאחרי," הופתעתי מאוד, הוא תמיד נתן לי עונש חמור או לפחות צועק אליי בפני כל הכיתה.
"תודה אדון קיירו," עניתי בקול מהוסס.
"את אמורה להודות לי, לא לזקן הצעקני הזה," שמעתי את ראיין לוחש באוזני.
התיישבתי במקומי ושתקתי, מחכה שהשיעור יגמר.

לאחר סוף השיעור כולם מיהרו לצאת להפסקה אבל אני העדפתי להישאר בכיתה.
"די משעמם פה, את לא חושבת?" ראיין ישב לצדי, במקום שתמיד ריק בשיעורים.
הוצאתי מתוך התיק שלי את המחברת הקטנה שאני לוקחת איתי לכול מקום, מתעלמת לגמרי משאלתו, התחלתי לדפדף בה, להתבונן בשרבוטים משיעורי חשבון.
"ראיין, אתה זה שגרמת לאדון קיירו להתייחס לאיחור שלי בכזאת… רגיעה?"
"כן, זה כוח די שימושי," חיוך קל עלה על שפתיו.
"אז למה לא השתמשת בו בפעמים הקודמות?" צרחתי עליו והוא רק חייך בחיבה, נהנה לראות את הזעם המתפרץ מתוכי.
"את הסתדרת די טוב בפעמים הקודמות," הוא אמר בשלווה.
"זאת רק אני או שדיברת לעצמך כרגע?" סובבתי את ראשי לכיוון דלת הכניסה לכיתה ופתח עמדה נערה, כנראה מהשכבה הבוגרת יותר, שיערה היה בהיר ועיניה שחורות, היא הייתה די נמוכה אבל בגדייה היו נקיים מאוד ונראה שהם נבחרו בקפידה.
"אני מצטערת, אני…אני.." התחלתי למלמל בפחד, לא ידעתי מה להגיד.
"אני באתי לחפש את אדון קיירו את יודעת איפה הוא,?" היא שאלה, היא אולי התעלמה מהתרחיש המוזר אבל היא הביטה בי בסקרנות.
"לא, אבל אני חושבת שהוא בחדר המורים," היא הנהנה.
"אוקיי ילדה, תמשיכי לדבר לעצמך," היא יצאה מהכיתה וטרקה מאחוריה את הדלת.