חלום של מלאכים28

אחרי שחזרנו כינסתי את כולם. היה לי משהו להודיע להם.
"אז חברה, אתם יודעים שבקרוב המשימה שלנו נגמרת. אנחנו צריכים לחזור בקרוב לגן עדן… אז אני הגעתי להחלטה עם עצמי." לקחתי נשימה והרגעתי את הגמגום המוזר שלי. "אני רוצה להישאר פה עם רו, רק לראות שהיא מצליחה להסתדר פה…" אמרתי להם. הבעות כמו 'שוק' ו'תדהמה' ועוד כמה של הפתעה ובהלה עלו על פניהם. 'אולי עכשיו הם הבינו…'
"את בעצם אומרת שכשאנחנו נחזור את תישארי כאן?! את בעצם שולחת אותנו לבד?!" התפרץ לבסוף C. צפיתי את ההתפרצות שלו, שכן הוא ידוע בחוסר שלוות נפש- כמו B, רק הרבה יותר.
מסתבר שאחרי ההתפרצות כולם הבינו שחששם אושש והתחילו לדבר בבת אחת. לא הצלחתי לשמוע דבר בין כל בליל הקולות הזה. החזקתי את ידי למעלה -כאות המסמנת להם לשתוק והם השתתקו באחד. "תודה," אמרתי ושפשפתי את אוזניי. "עכשיו, אני לא מבינה מה הבעיה. אני רק אשאר פה קצת ואז אחזור, זה לא כזה מסובך בשבילי לפתוח את שערי גן עדן שוב… וחוץ מזה, אתם כבולים רק למשימה, לי יש מחויבות אישית נוספת אחרת." עניתי להם. אכזבה גדולה נפלה על פניהם כשהבינו שאני לא הולכת לשנות את דעתי. נראה היה שהם וויתרו על כל ניסיון לשכנע אותי אחרת.
"A, מה עם אמא? את לא חושבת שהיא תדאג לך?" אמר B בקול חלוש. לא, קולו היה… יותר רועד, כאילו הוא עוצר את עצמו מלבכות. הוא היה בגבו אליי ולשאר הצוות כך שלא יכולתי לדעת מה הוא מרגיש או לקרוא את הבעת פניו. אני יודעת שהוא לא אוהב שאני קוראת את ליבו לכך לא עשיתי זאת.
"וגם אבא, איך את חושבת שהם ירגישו? הם מתגעגעים מספיק כבר עכשיו…" זה כבר שבר אותי. לפני כמה שעות אני גיליתי אמת קשה על חיי. גילית שאני והוריי מתים. איך? אני לא יודעת; אבל מה שכן, זה היה כנראה בכוכב הזה, כי המכשפה אמרה שהיא ראתה את זה במו-עיניה; אלא אם היא בקרה פעם בגן עדן…
עצמתי את עיניי והשתדלתי שלא לחשוב יותר מידי. השתדלתי שלא לחשוב על כלום. לא ראיתי את D שתמך ב C כדי שלא ייפול, וגם לא את F וE שפנו לפינה שקטנה בחדר- אולי כדי לישון. פשוט לא ראיתי אותם – אבל כן הרגשתי. וגם הרגשתי יד גדולה באה אליי מאחוזה וחובקת את מותניי, מחווה עדינה ויפה. "די… אתה יודע מה ההחלטות שלי, אל תנסה לעשות לי מצפון פתאום." הנחתי את ידי על ידו והוא התקרב אליי יותר. "בואי נדבר בצד, בסדר?" אמר לי, מעט בחשש.
יצאנו החוצה והוא הביט בי במבט שהיה בו כל כך הרבה, שהרגשתי שאני לא אוכל לפרש אותו לעולם. "את יודעת, עוד מאז שהיינו משחקים ביחד כשהיית קטנה, אני תמיד חשבתי שאת מאוד-"
"A! A! בואי איתי לחוף!" קטעה את דבריו רו בריצה. 'אוף, אני הייתי באמצע לדבר איתה ואני רציתי להגיד לה-'
"אה סליחה, אמרת משהו B?" אמרתי מהר, מנסה לא להסגיר את העובדה שהרגע שמעתי חלק ממחשבותיו. "אה כלום כלום! זה לא משנה, אני אגיד לך אחר כך…" ענה מהר ופנה משם, כאילו הוא בורח ממשהו. ניערתי את ראשי כאילו שזה ישכיח ממני את מה שקרה הרגע. רו הגיעה אליי והביטה מעבר לכתפי כשעיניה נעוצות ב B שכבר התרחק ונעלם.
"הפרעתי לכם באמצע משהו חשוב?" שאלה בהיסוס. "לא לא, בכלל לא," מיהרתי לומר לה. "רצית ממני משהו?"
"כן כן בואי איתי לחוף…" אמרה וניצוץ נדלק בעיניה. "אוקי… אבל הבנים פה והכל…" התחלתי משום מה לגמגם. "נו לא נורא, בואי איתי…" רו משכה בידי ואני כמעט נפלתי קדימה כשרצנו. נכנסנו למים והתחלנו להשפריץ אחת על השנייה. כשהמים שרו השפריצה אליי התקרבו לכיווני, שלחתי את ידי קדימה והקפאתי אותם באוויר לשנייה. ואז שיניתי את כיוונם והעפתי אותם עליה. הם השפריצו על פניה והיא התנשפה מרוב קור. "קבלי את זה !" אמרה לי והתחלנו שוב לשחק.
הבנים, שלא ידעו מה אנחנו עושות קפצו לבפנים והתערבו (הפריעו) לנו. מצחיק, ראיתם פעם קרב מים מהסוג שלנו? כי אתם הייתם נשארים עם פה פעור. זה היה יתר "קרב כישופי מים" מאשר "קרב מים" רגיל. ברור שאני, רו וB ניצחנו, כי לכל השאר יש ידע חלש מאוד בכישופי מים.
"רו," אמרתי וכולם עצרו פתאום כדי להקשיב. "בקרוב אני הולכת ללמד אותך משהו חשוב מאוד. משהו שת תזדקקי לו." אם אמרו עליי אי פעם שאני מפחידה – הרי שהיום אמרו זאת שנית.
"את הולכת ללמוד בקרוב את הסוד. הסוד של חיי האדם."