חלום של מלאכים 4

היום היה קשה מנשוא. והייאוש התחיל לגבור עליי. איבדתי לחלוטין חוש כיוון. הנוף היה ספק מרהיב ספק שומם.
ערב ירד. כנפיי כאבו כל כך שלא יכולתי לעוף. הרמתי את ראשי וצפיתי בגבעה. אור קלוש בקע ממנה. 'אני חייבת לעלות ולגלות מה מקור האור ' חשבתי בעודי מטפסת. דם זרם במורד ידיי ורגליי. התאפקתי מלצעוק, שמא מישהו ישמע. כל שנייה שעברה חשבתי על המטרה שלי ועל הסיבה שבגללה עליי להמשיך בדרכי.
הגעתי לפסגה. כשהסתכלתי למטה נעצרה נשימתי. הנוף היה מדהים. המוני שדות מלאים פרחים ויבול נראו במרחק. ההרים שמסביב היו מכוסים עצים. השמיים שמעליי נצבעו בערבוביית צבעים. באופק היה צבעם כחול אפור ומעליי היה צבעם מעורבב בכתום וצהוב שדמו לוורד ואדום. בראש הפסגה היה מבנה נטוש. נכנסתי לתוכו בהיסוס. על הקירות היו כתובים דברים שחלקם היו בשפה לא מובנת וחלקם נמחקו. בסוף המבנה היה שקע בקיר ואור בקע ממנו. צעדתי לשם בחיפזון ופני אורו בשמחה. חבריי היו ישובים סביב דמות ששכבה על מזרון קרוע. "מה קרה?" שאלתי אותם בזמן שהתקרבתי. הדמות ששכבה על המזרון היתה חבר הקבוצה החולה. הוא היה הצעיר שבנינו. שמו היה .F הוא אכל משהו. איננו יודעים מה, לא ראינו, וכשקם בבוקר, הוא היה במצב הזה." אמר .B
F נראה כאילו הוא הזדקן בעשר שנים.
הסתכלתי על חבריי. נראה שמאז המקרה הם לא אכלו כלום, בעיקר B. שערו הבלונדיני החוויר ועיניו שקעו. פתחתי את התיק שהכנתי מאצות ושורשי צמחים חזקים שמצאתי באזור. בפנים היה לחם, שעוד היה חם, אוכמניות, פטל, ועלי מנתה שמצאתי גם כן. סידרתי את תכולת התיק על חתיכת בד ששימשה לי כצלחת. "זה בסדר, אתם יכולים לאכול מזה." עכשיו הם כבר לא היססו. הם חילקו את האוכל שווה לכל אחד ושמו בצד גם ל f. פניו חרושות הקמטים היו שלוות, כאילו השלימו עם המוות הקרוב. ניגשתי אליו והוצאתי מתיקי את השרשראות. בחרתי את השרשרת שלו, שצבעה ירוק וענדתי אותה סביב צווארו. אור ירוק התפשט על גופו. שאר חברי הקבוצה הפסיקו לאכול והביטו בפליאה בנעשה. האור כאילו נכנס לתוך גופו של F והבריא אותו. הקמטים בפניו נעלמו בהדרגה ועיניו חזרו לצבען, שהיה ירוק.
"איך אתה מרגיש?" שאלתי אותו בזמן שעזרתי לו לקום. הוא לקח קצת מין האוכל שנח לידו, ולגם קצת מים. "הרבה יותר טוב," אמר בקול חלוש. "אני מצטער אם גרמתי לכם לדאוג." הוא היה על סף בכי.
"זה בסדר העיקר שאתה בחיים." הבאתי לכל אחד את השרשרת שלו והם ענדו אותם. אור זוהר בקע מכל שרשרת לפי צבעה, וחברי נראו שוב כמו בפעם הראשונה שנחתנו. התיישבנו במעגל, כל השישה. לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי, "טוב, אז ככה משימתנו היא להגן על הנערה…"