חלום של מלאכים 26- גילוי מפתיע

"אז את יודעת מי אני." אמרתי לה והתיישבתי על ענן לבן קטן שהופיע מתחתי. מה הטעם לשמור על סודיות? היא מכשפה בעצמה. "כן, אבל לא בדיוק. הכדור שלי לא מדבר, את יודעת. אני לא יודעת מה סוגך אך אני כן יודעת שאת רבת עוצמה." אמרה לי המכשפה.
"תודה רבה," מלמלתי קצת בשקט. אולי עדיף שהיא לא תדע שאני מלאכית, זה עלול לגרום לצרות ולשאלות סרק.
"אז מדוע באת לפה כמה ימים קודם? המצרכים שלקחת מיועדים למכשפים. אנשים רגילים זקוקים לרמה גבוהה מאוד של אומץ וידע כדי להשתמש בהם." המכשפה סגרה את הספר הגדול והעבה שהיא עיינה בו, בעל לפחות מליון עמודים, ומתחת לכל שכבות האבק נגלה צבע שחור – בטח הצבע המקורי של הספר.
"אני… אני לא רגילה, אם אפשר לומר את זה ככה. ויש לי רמה גבוה של ידע. אני יכולה ללמד אותך מלא דברים שבטח מעולם לא שמעת עליהם, אבל זה מידע מסווג." אמרתי לה במתק שפתיים. למעשה אני רק חיכיתי מתי השיחה הזאת תיגמר. היא הלחיצה אותי. המכשפה העבירה יד גדולה אך עדינה (כך היא נראתה) על פני הכדור שלה ומלמלה כמה מילים. אני לא יודעת מה קרה לו אך בטוח משהו קרה. אור מוזר יצא ממנו ונעלם. "אה… שוב אלה…" המבט על פניה היה כל כך מהורהר עד שהייתי בטוחה שהיא שכחה לגמרי שאני נמצאת בחדר. היא יצאה ממקומה מאחורי הדלפק והתקדמה לעבר דלת קטנה שהיתה באזור. הדלת נפתחה לעברה והיא נכנסה פנימה.
"אה… גברתי?" קראתי לעבר המקום האחרון בו היא היתה. לאחר כמה דקות של התלבטות החלטתי ללכת אחריה, אחרי הכל, היא זאת שעזבה אותי בחנות שלה, ועוד כשאנחנו באמצע שיחה…

זה היה סוג של מרתף-מחסן כזה, רק שהיה בו משהו מוזר. לא היה שם כלום, חדר ריק. המכשפה עמדה באמצע. היא שלחה את ידיה לצדדים ויכולתי לשמוע את נשימותיה הקצובות מרוב שקט. אני מודה שעכשיו עניין אותי מאוד לדעת מה היא ראתה בכדור הבדולח הזה שלה, אם לזה הוא גרם לה. רציתי. מאוד רציתי להתקרב אך משהו עצר אותי, כמו מין חומה בלתי נראית שקמה ביני לבינה.
"היי, סליחה, מכשפה, את יכולה אולי להגיד לי מה קורה פה?" ידעתי שזה טפשי מצידי לשאול אותה את זה. כאילו, מה נראה לך שקורה עכשיו?! היא באמצע חיזוי. פלאשים מוזרים חלפו באוויר. זיכרונות שלא ידעתי של מי הם שייכים, אך משום מה כמה מהם נראו לי מוכרים לפתע. בועה קטנה חלפה לידי. הרמתי את ידי גבוה באוויר והבטתי לתוכה. ילדה קטנה הופיעה שם. היא שיחקה עם הצעצועים שלה -שלא היו רבים- וצחקה ממשהו שילד אחד שהיה שם אמר לה. אולי זה אחיה.
"היי, איפה אמא?" היא אמרה לו לפתע. הילד הניח את המשחק מידו ואמר, "היא במטבח, ראית אותה לפני דקה." הילדה רק ניענה בראשה וחזרה שוב על דבריה. "לא. איפה אמא?" נראה היה שהילד יודע על מה היא מדברת ומבט עצוב עלה על פניו. הוא ניגש על הילדה הקטנה וחיבק אותה חזק. "את יודעת שאנחנו אוהבים אותך נכון? את בטוחה איתנו, אל תדאגי…"
עיני נפערו פתאום. זו… זו הייתי אני. הילדה הקטנה הזו היתה אני. אבל… איך למכשפה יש את הזיכרון הזה?
הפנתי את מבטי לעברה אך היא נשארה באותה תנוחה שהיתה בה קודם. דבר לא השתנה.
"איך את יודעת את כל זה לגביי? מאיפה את מכירה אותי?" אמרתי לה, מביטה בה בתקיפות. היא פקחה את עיניה פתאום ונשיפה ארוכה יצאה מפיה.
"הכרתי את ההורים שלך, את יודעת. הם היו אצלי לפני כמה דורות. רצו טובה. אך אני הייתי קשה איתם לא הסכמתי. מה שהם רצו היה מסוכן מידי."
"מה… מה הם רצו?" שאלתי אותה אך היא רק המשיכה והתעלמה ממני. "הם מתו. אתם מתתם. אני ראיתי זאת במו עיני. זו היתה הסיבה שהייתי מופתעת כל כך לראותך. את היית מתה בפעם האחרונה שראיתי אותך." היא שתקה לרגע ואז אמרה מילים קשות.
"למעשה, את מתה גם עכשיו."