חלום של מלאכים 23

החזקתי את הבקבוקון חזק. פתחתי אותו ושפכתי בעדינות ובזהירות –עד כמה שאפשר כשהידיים רועדות- על ידיי. אם לא הייתי בלחץ זמן הייתי אומרת שזה היה כמו רגע רומנטי. הגלים של הגאות הצליפו בבגדיי בזמן ששפכתי את השיקוי על פניי. הדמות מאחוריי התכופפה לפניי ותפסה בכתפיי, אך איחרה את המועד. השיקוי כבר עבר על פניי.

אתם בטח תוהים על מי אני מדברת, נכון? אוקי.
שמו הוא זאד (Z הוא אח של ,B הוא גדול ממנו בכמה שנים.) הוא היה פעם מועמד להיות חבר בקבוצה שלנו. היה לי סכסוך איתו ולא הסכמתי לתת לו את השרשרת שלו, עד עכשיו יש לי אותה איתי. *הוא אמר לי שאני צריכה לסמוך על האינטואיציות שלי, שאני כבר אדע למי לתת את השרשראות. אני חושבת שבגלל זה הוא הביא לי אחת מיותרת, כדי לבדוק אם אני יכולה להנהיג אותם כראוי. באותו יום שענדנו את השרשרות זאד אמר לי שהוא לא ינוח עד שהוא ימצא אותי. הוא ייקח את השרשרת שלו בחזרה אליו. ברור שאני לא נתתי לו לגעת בה (אפילו לא לראות אותה) אבל עכשיו…
עכשיו הוא תפס אותי

הוא הפיל אותי על החול הרך אחורה נעמד מעליי, חוסם את דרכיי לזוז. (לא שיכולתי בכלל לראות לאן, בחושך הזה).
"אז A, אנחנו נפגשים שוב," אמר בקולו המלגלג והביט בי במבט המתנשא. חבל רק שאתה לא יודע ש…
"זה משפט פתיחה עלוב, לא אמרו לך את זה פעם? אה נכון, לא היה לך על מי לנסות אותו…" אמרתי, לא בלחש, בקול רגיל ושלוו, כאילו לא קרה שום דבר. הבטתי בו אך עדיין לא ממש ראיתי אותו, רק הרגשתי את גלי הרוח שסביבו. אתם מבינים, הוא היה ברמה שלי, טוב, קצת פחות, אבל היה שוויון כוחות בינינו, כי הוא גם שלט ברוח וקצת במים, היחיד חוץ ממני שיודע לשלוט בעוד אלמנט. (רק שאני בכולם ובעוד). הוא העיף לעברי מבט רושף ולחשש כמה מילים. היה אפשר לשמוע מרחוק את קריאותיו המחודשות של B.
"Z! תעזוב אותה! שלא תעז להתקרב עליה! A…" התחנון בקולו לא עבד עליי הפעם. פשוט לא יכולתי לשחרר אותם ולתת להם להיקלע בטעות לסערה ביני לבין זאד.
"את יודעת מה אני רוצה. אני יודע שזה אצלך. אני יכול לחוש בה קוראת לי." אמר והרים את מבטו. עפעפתי בעיניי בהפתעה. אז זה למה *הוא אמר שאנחנו דומים. הוא גם מרגיש את המשיכה של השרשרת. "אז למה באת לכאן בעצם?" שאלתי. "לא נתתי לך את השרשרת לפני אז מה גורם לך לחשוב שאני אתן לך אותה עכשיו?" היה שקט לכמה רגעים ורק קול הגלים המתנפצים על המזח נשמע בינינו. גבי כבר החל לכאוב משכיבה ממושכת והחלטתי שאם הוא לא יזוז בדקה הקרובה אני מעיפה אותו סופית.
"אני אמרתי לך. אני לא מוותר עליה. היא שלי. אני יודע שהייתי צריך להיבחר בתור אחד מכם, אבל את, רק בגלל המריבה המטופשת ההיא את לא הסכמת לי. זו טיפשות את יו-" אך הוא לא זכה להשלים את דבריו כי לי כבר נמאס מלשמוע את קולו. הרמתי את רגלי ונתתי לו בעיטה שטוחה לרגל. היא פגעה לו בקרסול והוא הצטעק מכאב. התרוממתי במהירות (אני לא יודעת אפילו מאיפה מצאתי את הכוחות לכך) והדפתי אותו אחורנית, מעיפה אותו הרחק הרחק על החול.
"את עוד תשלמי על זה." שמעתי לפני שלחשתי כמה מילים והוא נעלם משם. הרגשתי מין עייפות מתפשטת בי וקרסתי שוב לקרקע. לא נשאר בי עוד כוח לכן הקסם שהשאיר אותם בפנים נחלש ונעלם, נותן להם לצאת החוצה.
הם רצו לעזור לי ונשאו אותי לבפנים, לתוך הבקתה. אני חושבת שמישהו מהם אמר משהו אך לא ממש הקשבתי. ראשי היה מסוחרר. אני חושבת שהתעלפתי, כי אני לא זוכרת יותר מעבר לזה.