חלום של מלאכים 21

הבוקר היה קצת קריר, אך זה לא הפריע לנו. שי הגיע לחוף מוקדם, כאילו ידע כבר שהוא יוכל למצוא שם את רו. הוא אמר שהוא הולך עם ההורים שלו לטייל ושאל אם רו רוצה לבוא איתו. כמובן שהיא הסתכלה עלינו אוטומטית, כמחכה לתשובה. אמרתי לה שהיא יכולה ללכת, בתנאי שתבטיח שתיזהר ולא תחזור מאוחר. כשהם הלכו יכולתי להרגיש במבטים המהוססים והחשדניים של חבריי. קולי היה מנומס מידי, אני חושבת. בזמנים אחרים אני יודעת שלא הייתי נותנת לה ללכת, גם אם הוא חבר שלה, אבל הפעם… אני חייבת להשיג את החומרים.
"אני הולכת לים." הודעתי. אתמול כשהם ישנו *הוא אמר לי איכן אני יוכל למצוא את החומרים. ברור שזה לא בא בקלות ואני הייתי צריכה לשכנע אותו למשך זמן שנדמה כנצח, אבל הצלחתי בסוף. דיברנו קצת על התוכנית שלי. אם היא הולכת לעבוד או לא ואם הוא יודע את זה- הוא בהחלט הצליח לאטום את רגשותיו כלפיי.
היה לי ברור שהם לא סומכים עליי שאני הולכת לים, אך החנות לא היתה רחוקה מהים, בעצם, אז זה לא שקר גמור.
"אל תחזרי מאוחר!" שמעתי אותם צועקים. ידעתי שלפחות אחד מהם עוד יעקוב אחריי. כשכבר הייתי בטוחה שאין מצב שהם ייראו אותי, הזזתי את אצבעותיי באוויר כאילו אני מנגנת על קלידים וענני אוויר-מים קטנים הופיעו לידי. הם נשאו אותי והגעתי לחנות מהר יותר מהליכה. החנות היתה שוממת – פרט לאישה מוזרה להפליא שישבה על כיסא מאחורי קופה רושמת. נראה היה שהיא לא ידעה מה לעשות עם שערה, כי חצי ממנו היה תפוס בסיכת פרח (קליפס, כמו שרו אומרת), החצי שלא נתפס נח באופן מרושל לצד לחייה, תלתלי מעט, ובצד שמאל שלה היתה צמה דקה – שדווקא התאימה לה. עיניה היו חומות וכך גם צבע שערה. היא לבשה שמלה שחורה וצמיד כסף עם תליון של לב נתלה על ידה.
נכנסתי בשקט לחנות והסתובבתי בין המדפים. אני לא חושבת שהיא ראתה אותי. ידעתי מראש את רשימת המוצרים שאני צריכה. לקחתי בקבוק זכוכית בנוני ועגול ומקל עץ לערבוב. המשכתי להסתכל במוצרים על המדף ולקחתי צרור בקבוקים קטנים שבפנים היו כדורי ג'לי בצבעים, לא, לא מהסוג האכיל, אלא הרעיל. הוספתי לסל גם בקבוק ריח לבנדר, בקבוק ריח פצו'לי, תמצית רום, תמצית וניל, ספריי קטן וכמובן, את המרכיב הסודי שלי. ניגשתי לקופה כדי לקבל מחיר לכל מה שלקחתי. היא פקחה אליי עיניים גדולות וחישבה – קצת לאט, לדעתי. שילמתי לה ונעלמתי מהר מהחנות. ככל שפחות ידעו שהייתי פה, יותר טוב. זימנתי את הענן הקטן שלי והסתרתי בעזרתו את השקית שלי.
כשחזרתי לבנים הם נראו מודאגים לגמרי. ידעתי שזה לא בגלל רו, כי היא ישבה ביניהם, אך פתאום משהו באוויר… הרגיש לי שונה. הריח. זה היה אותו ריח שלהם, של חסרי הפנים.
"הם היו פה, נכון?" אמרתי בקול חלש אך תקיף. B הנהן לאות אישור ואני רקעתי בכעס ברגליי. הייתי צריכה להיות פה. מה עם מישהו היה נפגע?!
"B טיפל בו. היה רק אחד. את לא צריכה לחשוש…" אמר F בקול חלש, מפחד שאני אצעק עליו בטעות. נשמתי כמה נשימות עמוקות ואמרתי לכולם ללכת לישון. לא עניתי להם על השאלה איפה הייתי, או על כל שאלה אחרת.
כשהם נרדמו הרמתי את ראשי מהכרית והוצאתי את השקית שלי. יצאתי איתה לבחוץ והתחלתי בכישוף.