חלום של מלאכים 20

נפגשנו בפארק, כמו שקבענו. ראיתי את שי מתקרב לעברינו. הוא היה נקי יותר עכשיו ולבש בגדים יבשים. שערו עדיין היה רטוב במעט אבל זה לא משנה.
פתחתי את סל הפיקניק שקנינו עם רו בפעם האחרונה שהיינו ב'קניון'. ידעתי ש B מסתכל עליי אבל רציתי להראות לו שאני יכולה לעשות דברים לבד. שאני לא משקרת כשאני אומרת לו שאני עדיין רואה קצת. רו ושי שיחקו וצחקו. הייתי אומרת שהם נראים כמו ילדים קטנים, רק שאיני יודעת מה גילם באמת. אני שמחה שרו מצאה מישהו שהיא יכולה לבטוח בו, אבל אני מקווה שהמפגש שלו אתמול עם חסרי הפנים לא שתל בו משהו מסוכן. אני זוכרת שבזמן שהיינו אתמול למעלה בפנים, רו שיגרה לעברנו פחית שימורים. אני מודה שבהתחלה לא הבנתי מה היא רוצה, אבל אחרי חמישה ואחד שכמעט פגע ב D, הבנו שהיא רוצה להגיד משהו. ירדנו למטה בהיסוס, ורו סיפרה לנו על מה שהיא הרגישה. התחלנו לחפש את הילד וC השתמש בכישוריו כדי לגשש מהר יותר אחריו. היה בו משהו שגרם לי לחייך. כששי היה איתנו זה לא הרגיש לי כאילו היה איתנו בן אנוש, זה הרגיש לי כאילו הוא עוד אחד כמונו.
"B, אתה חושב שאנחנו נחזור הביתה כולנו?" שאלתי לפתע. היה אפשר לדבר בחופשיות כי הילדים לא היו בטווח שמיעה.
"אני לא יודע, אבל אני מקווה." אמר B בכנות. אף אחד מאיתנו לא ידע מה עוד יקרה לו. אנחנו רק יודעים שאנחנו כאן כדי להרוג את חסרי הפנים ולנסות לטהר את העולם הזה, אחרת הוא יגרום לפיצוץ בגלקסיה כולה.
"את חושבת שאחרי זה הכל יהיה בסדר בשבילך? שאת תחזרי לראות?" שאל אותי F. רציתי מאוד להגיד לו ש 'כן ברור, אתה לא צריך לדאוג לי' אבל לא יכולתי להגיד את זה. לא בלב שלם, בכל אופן. שתקתי. אני מניחה שהוא הבין משתיקתי שהכל לא הולך להיות בסדר כי יכולתי לראות דמעות קטנות מבצבצות מעיניו כשקרא לעברי, "לא A את לא יכולה למות! אנחנו צריכים אותך!" ליבי יצא אליו והתנפלתי עליו בחיבוק מוחץ. אני חושבת שגם מעיני ירדו דמעות כי בסוף חולצתו היתה גם היא רטובה. הנחתי את מצחי על מצחו ואמרתי לו בשובבות, "F, אתה כל כך חמוד שאם לא היית קטין הייתי מנשקת אותך." הוא התחיל להאדים וניסה לדבר אבל כל מה שיצא מפיו היה מגומגם. התחלנו לצחוק ו C אמר שאין מצב שהייתי מוצאת את פיו במצבי. "נתערב שאני יכולה למצוא את שלך?" צחקתי והוא הניח את ידו על פיו מידי.

הסתכלנו על השמיים כשראשנו על הדשא הנעים והקריר. זה היה יום מהנה, אני מודה. בחיים לא חשבתי שאני אוכל לצחוק ככה בחופשיות ואף אחד לא ייתן בי מבט מוזר. עצמתי את עיניי (שכבר היו עצומות אבל מה זה משנה) וחשבתי. יש משהו שאני יכולה לנסות אבל זה עלול להשתבש, ואני לא ממש אוהבת לקחת סיכונים על עצמי בדברים כאלה. אני מכירה מין כשף כזה, מתכון למין תרכובת שאם אני אמרח אותה מעל העיניים היא יכולה להחזיר לי את הראיה. ברור שלא אמרתי את זה לשאר, כי אני יודעת מה הם עלולים להגיד. אני חושבת שאני ינסה אותה כשהם ישנו, ככה שום דבר לא יפריע לי, אבל מצד שני, איך אני אשיג את המרכיבים מבלי לגרום להם לחשוד? אני יכולה לנסות ללכת ולקנות אותם לבד, אבל בשביל זה אני צריכה חנות לדברים מיוחדים, מכושפים, ואני לא בטוחה שיש חנות כזאת פה בעולם האנוש.
"מה מטריד אותך, אנג'י?" שאלתי את שי שואל. כל העיניים הופנו עליי ואני עניתי בשלווה, "כלום, הכל בסדר. למה אתה שואל?" טוב, לפחות קיוויתי שזה היה בשלווה, כי המבט שהם נתנו לי הראה לי שהם לא מאמינים לי.
"סתם, פשוט את נראית מודאגת ממשהו לשנייה…" אמר בהיסח דעת.
"לא, זה בטח היה סתם. אני בסדר, הכל בסדר," אמרתי, יותר בשביל לשכנע את עצמי מהשאר את השאר…

רו התנדבה ללוות את שי לביתו. אמרנו להם שימהרו בדרך ונפרדנו מהם. חזרנו לחוף, לבקתה שלנו והתחלנו לנקות אותה. בעזרת כמה כישופים קטנים –שהיה מותר לנו לעשות בכדור הארץ- הפכנו את המערה לבית של ממש. כל מה שהיינו צריכים למחייה היה בו. הבנים התחילו להתרוצץ סביב ואני התיישבתי לי בנוחיות בצד. החלטתי שאני אעשה את זה. ברגע שאני אמצא דרך להסיג את החומרים, אני אעשה את זה מבלי להגיד להם.