חלום של מלאכים 18- מוחו של נער

כשאתם רואים רק חושך, מה אתם בדרך כלל עושים מתוך הרגל? נכון, עוצמים עיניים. נכון שאין בזה שום פואנטה? כאילו, ממילא יש חושך אז זה לא משנה אם העיניים עצומות או פקוחות…
הילד עצם את עיניו, נשם עמוק ופקח אותן. זה שוב קרה, חשב לעצמו. משום מה, הוא הצליח לראות יופי בחושך. הדבר שהיה מוזר בזה, זה שהוא הצליח לראות ברור רק בזמן האחרון, לפני זה הוא לא. היו לו כמה חשדות אבל עכשיו הן לא יעזרו לו, כי הוא נחטף. זה לא הרגיש לו כאילו החוטפים שלו מזיזים אותו, אבל הוא היה בטוח שהם זזים. מה שהוא הצליח לראות דרך הבד הגס שכיסה את פניו היה לוח פלדה גדול בצבע אפור מת, כוס זכוכית שבורה והחלקים שלה לידה, רצפת עץ (זה מה שהוא חשב, שערמת העצים שראה לפניו אמורה להיות רצפה). האור היה עמום וריח דוחה עמד באוויר. הוא ניסה להחזיק את נשימתו ולא לדבר עד שהרגיש שהוא מתפוצץ עוד רגע.
"אני עומד להקיא." הכריז וקיווה שהם ישמעו אותו.
'להקיא? למה אתה מתכוון?' נשמע קול עונה. זה נשמע כאילו הקול היה מוקלט, כאילו לא שפתיים אמיתיות דיברו.
"זה אומר שאני עומד לפלוט החוצה את כל מה שאכלתי לארוחת ערב, וזה עלול להיות בצבעים לא-"
'אוקי, הבנתי,' ענה לו הקול חסר סבלנות. 'תורידו לו את הברדס.' ציווה. הילד הרגיש איך גופו מסתובב והברדס מוסר ממנו. הוא ניסה לנשום לאט אך זה לא עזר. הוא סובב את פניו והקיא החוצה על קרעי מזרן.
'איי…' נשמע מצד אחד השובים. הנער קרע חתיכה קטנה מהחולצה שלו והפך אותה למגבת. הוא ניגב בעזרתה את פיו (בעיקר כי הוא לא סמך עליהם שיביאו לו משהו נורמאלי לנגב איתו).
'אז… מי אתה? אתה לא מריח כמו בעלי הכנף אבל יש בך קמצוץ. מה אתה?' שאלתו של השובה המוסתר הפתיע אותו. הוא עדיין לא הבין למה הוא מתכוון כשהוא אומר "בעלי הכנף". הוא ניסה לחשוב על תירוץ שישמע משכנע, אך כלום לא עלה לו לראש.
'תענה!' פקד הקול.
"אני לא יודע." אמר במהירות. יופי טיפש, מאוד משכנע…'
למה אתה מתכוון "אני לא יודע"? אתה לא יודע מה?' חזר על עצמו הקול. הנער ניסה לאתר את מקור הקול אך זה היה כאילו הוא עומד בחדר ריק ומדבר עם עצמו. "אני מתכוון שאני לא יודע מה אתם רוצים ממני. אני לא מכיר שום 'בעלי כנף'." טכנית, זה נכון. השם היחיד של ציפור שהוא זכר היה 'ציפור', אבל הוא לא חשב שלזה הם התכוונו.
'זה לא הוא, אבל כן הוא.' אמר הקול. הנער התבלבל קצת. מה? משום מה הוא מרגיש כאילו הוא בבית ספר שוב, עובר קורסים מזורזים על נושאים שהוא דפוק בהם.
'אז צריך להשמיד אותו?' שאל קול אחר.
"מה?! וואוו! רגע! אני לא אספר לאף אאחד אני מבטיח!" אמר בפאניקה.
'הוא יודע שאנחנו פה,' המשיכו הקולות לדבר ביניהם והתעלמו ממה שאמר.
'אפשר אולי למחוק לו את הזיכרון?' הציע הקול הגבוה. הילד חשב שזה הקול של המפקד. למחוק את הזיכרון? עוד לפני שהוא הספיק להרהר בדבר, גל הלם בלתי נראה העיף אותו והוא נפל חסר הכרה על רצפת העץ הקשה.