חלום חלמתי

I dreamed a dream- les miserables
(ראו קודם רציתי להוסיף)

היא זרקה את הטלפון על הרצפה.
נדמה היה שאלוהים פתח ברז בתוך עיניה ועכשיו אינו מצליח לסגור אותו. היא קמה מהרצפה הקרה וענדה את השרשרת הזהובה לצווארה. לא משנה מה, היא חייבת לשמור עליה ולעשות כל מה שסביה המנוח אמר לה לגביה. היא אהבה את סביה וכל-כך הצטערה שכך סיים את חייו. בריב עם נכדתו היחידה.

'חלום חלמתי.
'שחיי יהיו כל-כך שונים מהגיהינום בו אני חיה.'
היא סגרה את היומן והעיפה אותו על הרצפה. היא עדיין הייתה לבושה בבגדי הבוקר שלה. היא בדקה שהשרשרת עדיין על צווארה כל כמה דקות. המחשבות על סבה לא הפסיקו להתרוצץ במוחה. דפיקה על דלתה העירה אותה בבהלה ממחשבותיה. היא קראה, "רגע," בעודה מורידה את השרשרת שהבטיחה לא לגלות עליה לאף-אחד והניחה אותה בתוך כיסה. היא ניגשה לפתוח את הדלת. זה היה אביה.
"טוב זה לא היה צפוי," אמרה בלעג וחזרה למיטתה.
"ניקול, חמודה…" הוא נכנס לחדרה.
"אל תקרא לי חמודה, ואל תקרא בשמי יותר. אין לך זכות." היא קטעה אותו בקול כעוס ונשארה עם גבה אליו, עומדת באמצע החדר. בין שולחן העץ למיטת הנוער המבולגנת ומוכתמת כתמי איפור ודמעות.
"תקשיבי, אני צריך לדעת משהו. לא מצאנו אף צוואה בבית של סבא ו… יש איזו שרשרת יקרה שהוא הבטיח לי שייתן לי אותה." הוא נגע בפרק כף-ידה.
'איך הוא יודע על השרשרת? הרי סבא אמר שהוא לא גילה לאף-אחד. אפילו לא לבנו היחיד." אני לא יודעת על מה אתה מדבר. היא השתחררה מאחיזתו והתיישבה על המיטה. אבן החן האדומה צצה מבין כיס המכנס של ניקול. הוא התקרב אליה והניח יד על ירכה.
"את בטוחה?"
"כן," היא אמרה ללא רצון והסיטה את מבטה ממנו. הוא נאנח קלות, ומבלי ששמה לב, הוא לקח את השרשרת מכיסה ויצא במהרה החוצה. לפני שתשים לב שהיא חסרה.

'החיים שלי הם גיהינום מוחלט! פעם חלמתי, לפני שהזמן עבר, שהכול יהיה טוב ויפה, אבל זה לא ככה. אתה יודע למה חלמתי על זה, יומן יקר? כי הייתי צעירה ושום פחד לא זרם בי. זאת הייתה תקופה שבה חלומות חדשים נוצרו כל יום, ונזרקו לפח אחרי יומיים. מתברר שהכול טוב ויפה בחיים… עד שאלוהים בא ולוקח ממך את הכל והופך את כל החלומות שלך לבושה.' היא סגרה את היומן. השעה כבר הייתה מאוחרת בלילה והחמה החלה להפציע מבעד לצמרות עצי הגינה של בתי הפרוורים. היא הכניסה יד לכיסה בניסיון לקחת את השרשרת. אך היא לא הייתה שם.
ניקול קפצה בבהלה מהמיטה והחלה לחפש בכל חדרה. מתחת לכריות, מתחת לסדינים, על הרצפה בשולחן… אך היא לא הייתה בשום מקום. היא הייתה כל-כך מיואשת מהעולם שכל מה שנותר היה לה לעשות… הוא לצרוח. וזה מה שהיא עשתה… צרחה. בידיעה שאימה שומעת אותה, אך אינה מוכנה לבדוק מה קרה לבת ה"חולה" שלה. מצידה שתמות בסבל ובעינויים. היא החליפה לבגדים לחזיית ספורט וטייץ, אספה את שיערה לזנב סוס, נעלה נעלי ספורט, יצאה מהבית והחלה לרוץ. לא היה לה שום דבר אחר לעשות, אך הייתה היא מוכרחה להוציא את העצבים והאגרסיות שבתוכה. היא רצה בין בתי הפרוורים, אל עבר הספרייה, עברה את בניין העיר ונכנסה לאזור השדות. הדשא הרטוב והלח דגדג את עקביה כשרמסה אותו בכל צעד וצעד. לבסוף היא נעצרה באמצע שדה רחב ידיים ואף נפש חיה לא נראתה בסביבה. השמיים היו כחולים והשמש כבר עלתה. היא נשמה את אוויר הבוקר הלח והרגישה את הרוח בפניה. מתנשמת ומתנשפת התיישבה על ברכיה ובפעם הראשונה ביום זה, חיוך עלה על פניה. והיא החלה לצחוק… פשוט לצחוק. זה כנראה היה הרגע הכי טוב בכל היום הזה. כל הדאגות פשוט נעלמו. השרשרת, מותו של סביה… הכל נעלם והתפוגג.
עד שכל סירנות נשמע מרחוק.
היא הרימה את מבטה וראתה שלוש ניידות משטרה עוצרות מחוץ לשדה ושוטרים חמושים רצים אל עברה. היא קמה והחלה לרוץ, לרוץ כמו שאף-פעם לא רצה. היא לא ידעה מה השוטרים רוצים ממנה ואם בכלל הגיעו בשבילה… אך הייתה לה הרגשה שהיא צריכה להתחמק מהם.
"תעצרי או שאירה!" צעק שוטר אחד. ניקול נעצרה במקום. פניה החווירו. היא הרימה את ידיה והסתובבה לאחור, אל השוטרים. ואז, במהירות הבזק, הורידה את ידיה, הסתובבה לאחור והחלה לרוץ בכיוונה שוב. קול ירייה נשמע וכאב עז פילח את קרסולה. העולם סביבה החל להסתחרר וכל מה שידעה הוא זה, שראשה נחבט בקרקע הקשה שמתחת לדשא. העולם השחיר. היא איבדה את הכרתה.
היא התעוררה בחדר אפלולי ושתי נורות פלורסנט כחולות האירו מעליה. ראשה פעם מכאבים עזים וכשניסתה לגעת בו הבחינה בכך שידיה קשורות לאזיקים והם, קשורים לשולחן מתכת. היא הרימה את מבטה מעט ומולה היה השוטר שצעק לה לעצור. שחום, קירח, כנראה בשנות השלושים לחייו.
"בוקר אור, היפהפייה הנרדמת," אמר. דלת המתכת נפתחה במהירות וליאו, אביה של ניקול ניצב בפתח ומאחוריו שני שוטרים המנסים לעצור בעדו להיכנס לחדר.
"ניקי, באתי הכי מהר כששמעתי. מה קרה? את בסדר?" היא הבחינה שמתחת לעניבה הפרומה שלו ישנה שרשרת הזהב שאיבדה מקודם.
"זה אתה!" היא צרחה, "אני שונאת אותך! שונאת אותך! ואני מתערבת שגם אתה שלחת אותם אחריי! מה קרה? סוף-סוף דאגת לי? אחרי שנים, עכשיו אתה מתחיל לדאוג לבת היחידה שלך?" מרוב אי הנעימות השוטרים יצאו מהחדר. "אתה לקחת את השרשרת," אמרה כשנרגעה לבסוף, "אני לא יודעת למה אבל אתה ואימא שלחתם את השוטרים אחריי כשגיליתם שנעלמתי, נכון? למה עשית את זה? למה?"
ליאו היה נראה המום. הוא לא ידע מה להגיד.
"אתה יודע שמאז שעזבת אותנו כל יום אני חולמת על הרגע שבו תבין שאי-אפשר לשנות אותי! ושתחזור! ושנחיה יחד. ואני עדיין חולמת שתחזור, ונחיה ונעבור את השנים יחד! אבל אני מניחה שחלומות הם רק חלומות. אז ברחתי. למה כלאו אותי כאן? למה ירו בי?" אביה קם באיטיות ויצא מהחדר בעודו לוחש לה, "אני מצטער, אבל אסור לי."
"ליאו!" היא החלה לצרוח, "ליאו! אל תעזוב אותי! ליאו!"