חילופי העונות-פרק 6

"החומר הכי חזק שיש לך" זרקתי את השטרות על הדלפק.
הברמן הרים גבה, "את לא צעירה מידי לאלכוהול?"
גלגלתי עיניים, "חושב?"
הוא נאנח והביט בסכום הכסף, "אני לא מת על להסתבך עם החוק…"
"חבל, כי אז תפסיד את כל מה שעל השולחן ואחלה לקוחה שתיינית" חייכתי חיוך ממזרי.
הוא חייך אליי חזרה והתקרב, "אולי נלך אחרי זה אחורה? את יודעת… שתוכלי לשלם את שאר החוב…"
"לכבוד הוא לי" התקרבתי לפניו וליטפתי את הזיפים שלו באיטיות, זה היה כל כך מגעיל, הוא היה לפחות בן שלושים, קרחת נצצה על ראשו ועגיל ענקי היה תקוע באוזנו הימנית.
הוא הגיש לי כוס גדולה מלאה בנוזל חום-זהוב ופנה לנגב את הכוסות, לקחתי קשית קטנה כדי להרגיש פחות אשמה שאני שותה את זה למרות שאמא שלי אומרת בפירוש שאסור לי לשתות אלכוהול כדי לברוח מצרות, אבל למי אכפת להיות שתויה קצת ולשכוח מהבעיות.
אחרי המוות של אבא שלי התחלתי לשתות, בכמויות, עד שדיאנה תפסה אותי ואמרה שאני משתגעת לה ואז היא סיפרה את זה לאמא שלי, שכמובן גרמה לי להפסיק וגם לא נתנה לי לצאת מהבית ארבעה חודשים בגלל הדרך שבה שילמתי על המשקאות, לא בדיוק בגוף שלי אבל הרבה דרך הפה והלשון.
"את עוד תחטפי הרפס! אלוהים!" הייתה צורחת עליי כשישבתי ובכיתי מאחורי הדלת ואמרתי שאני צריכה את המנה שלי כמו איזה מסוממת, כן, ילדה מפגרת בת חמש-עשרה שחושבת את עצמה מסוממת מספר אחת בעולם, למרות שלא עישנתי ולא לקחתי שום סוג של סם.
הטלפון צלצל, אני מקווה שזו לא אמא שלי.
הרמתי את הנייד והבטתי בו, דיאנה.
"הלו?" עניתי, אלוהים מה אני שותה? מה שזה לא יהיה זה הרג לי את הגרון.
"היי, רציתי לוודא אם הכל בסדר… מאז אותו יום לא התקשרת ולא ענית להודעות שלי… את כועסת?" שמעתי אותה.
"בכלל לא" עניתי והמשכתי לשתות, ממתי מגישים משקאות כאלה בכוסות כאלה גדולות?
"בכלל לא כועסת או בכלל לא בסדר?" אוי נו, אין לי כוח לחקירות האלה עכשיו.
"הכל מעולה!" אמרתי וגיהקתי.
הייתה שתיקה קצרה, "אני יכולה לקפוץ אלייך?"
"לא, רק לדלג" צחקתי בקול רם מהפאנץ' הגרוע של עצמי.
"ריי? את בסדר?" שמעתי אותה, אוי לא, אסור שתגלה.
"כן! אל תספרי לאמא" ירדתי מכיסא הבר והתחלתי לבכות, "רק אל תגלי לאמא!"
"אוי אלוהים- ריי איפה את? אני באה לאסוף אותך מיד" שמעתי את הלחץ בקולה.
"אמא תפסיקי, אני בסדר" שיהקתי, "היי ברמן! מה לגבי התשלום?" צחקתי.
"את בבר?" שמעתי אותה.
"אל תגלי!" צרחתי, "אל תגלי!"
"אני לא אגלה! רק… אל תזוזי אני כבר באה! ותישארי איתי על הקו" היא אמרה.
התיישבתי על הרצפה, "דיאנה מה עשיתי?" בכיתי בקול רם, "מה עשיתי?"
הרגשתי משהו נתקע לי בגרון והנייד כבר לא היה אצלי ביד, הקאתי, הקאתי את כל הצער והצרות שלי. בעצם זה היה רק החרא הזה ששתיתי.
הרגשתי יד על כתפי, גוררת אותי אל מחוץ לבר, "מותק…" זה היה הברמן.
הבטתי בו, "לא! עזוב אותי!"
"התשלום…" הוא לחש והחל להוריד לי את החולצה.
האוזניים שלי צלצלו, זה לא בסדר ריי, זה לא בסדר! ההגיון צרח, היגיון? איפה היית כל השנים האלה?
ניסיתי להדוף אותו מעליי אבל כבר הייתי בחזייה בלבד, הוא הכניס את ידיו לתחתונים שלי והחל לגעת בי, צרחתי, "עזוב אותי!" בכיתי בזמן שנישק לי את הצוואר והזיפים המגעילים והאפורים שלו עקצו אותי.
פתאום הרגשתי שהאחיזה שלו בי הרפתה לחלוטין וכבר לא הייתי בידיו, הסתכלתי מסביבי אבל הכל היה כמו מסך עשן.
פסעתי צעד קדימה ומעדתי, אוקיי, לברוח, לאן? זחלתי קדימה ומיששתי את האוויר, ,הצילו!" צרחתי.
הרגשתי את אחיזתו עלי בשנית, "לא!" נשכתי את כף ידו, אבל הכאב עבר אליי, למרות שהיה כמעט בלתי מורגש, הדמעות זלגו, "נשכתי את איבר המין שלך?! נשכתי אותו?" יבבתי, "חתיכת מגעיל סוטה!" הרבצתי לאוויר.
עכשיו כבר לא הייתי על האדמה, משהו הרים אותי, דיאנה.
"דיאנה!" חיבקתי אותה, "דיאנה! טוב שבאת!"
פסענו ברחוב ונדנדתי את רגלי מצד לצד, כאב הראש הזדחל אלי.
בכיתי לתוך החזה שלה, "את לא מבינה מה קרה לי!"
היא שתקה.
"תגידי משהו! אבל לא לאמא! רק לא לאמא!" בכיתי.
היא המשיכה לשתוק.
"ספרת כבר נכון?" צרחתי.
היא עצרה.
"למה ספרת? אל תחזירי אותי הביתה!" בכיתי.
היא חזרה ללכת, יותר נכון לרוץ.
אחרי כמה דקות ארוכות הרגשתי משהו רך מתחתי, וצל, הרבה צל.
"לכי לישון" שמעתי.
עצמתי את עיני ונשמתי כמה נשימות עמוקות, "ספרת לה נכון?"
"לא" היה לה קול מוזר.
צחקתי, "קחי איזה סירופ נגד שיעול, יש לך קול מוזר"
הרגשתי אותה רוכנת מעליי, "זה תומאס"
"תומאס!" פערתי את עיני וחיבקתי אותו, "תומאס…" יבבתי.
הוא חיבק אותי חזרה חיבוק מהוסס, "לכי לישון"
"הצלת אותי?" שאלתי.
"אני מניח"
"אתה הגיבור שלי" נישקתי אותו על לחיו, וכך בזרועותיו, נרדמתי.

הזדקפתי וכאב ראש נוראי פילח את ראשי, שכבתי מתחת לעץ והיה חשוך, זה היה לילה.
צרחתי, "מה אני עושה פה?"
ראיתי את תומאס יושב על ידי, מביט בי.
"מה אתה עושה פה?" השתנקתי.
הוא הסיט את מבטו וחפר בחול באצבעותיו.
התרחקתי ממנו באיטיות, "לוק אמר שהעניין גמור, עשינו הסכם"
"הסכם…" הוא הזדקף והביט בי, "לספר לך מה את עושה פה?"
כאב הראש רק התגבר, הבטתי בו המומה.
"שתית" הוא ירק את המילה כאילו היא משהו שאסור לומר, "ואז בגלל שאת קטינה, היית צריכה לשלם, אבל את ילדה טיפשה שלא מבינה שלשלם זה אומר לאנוס נכון?"
"חשבתי שזה יהיה כמה נשיקות קטנות" השפלתי את מבטי.
הוא הביט בי בפליאה, "מה את חושבת לעצמך? מה את זונה? איפה המוסר? איפה השכל שלך?"
"הלך עם אבא שלי" דמעות נקוו בעיני.
הוא נאנח, "בגלל זה רצית לשתות?"
"אני מרגישה שעשיתי משהו נורא" הסתובבתי כדי לא להביט בו.
"מה עשית?" שאל.
"פצעתי זאב" דמעה זלגה, "אני יודעת! זה רק חיה מטופשת וצדים אותם… אבל זה הרגיש לי כל כך לא נכון!" חפנתי את פני בכפות ידי ובכיתי לתוכן, "הזאב הזה רודף אותי, כן! אתה יכול לחשוב שאני טיפשה! זה לא מעניין אותי!"
הוא שתק והביט בי בעצב, "אני אוהבת אותו" בכיתי, "אני אוהבת את הזאב הזה"
הוא נרתע לאחור ונראה פגוע, כאילו החטפתי לו אגרוף, "אבל זה רק חיה" הוא אמר.
"זה לא רק חיה" אמרתי והישרתי אליו את מבטי, "זה הזאב שלי"
הוא צחק, "זה טיפשי, הוא רק זאב"
נאנחתי, "אף אחד לא יבין, אפילו אני לא מבינה"
הוא התקרב מעט, "אני בטוח שתביני…"
"אל תתקרב!" צעקתי עליו בכעס, "אתה מוזר…"
"את מתגעגעת לאבא שלך?" הוא שאל פתאום.
"כן" בלעתי את רוקי, "הזאבים ביער… הוא יצא לציד זאבים, והחזירו את הגופה שלו"
הוא נאנח, "ואם הזאב הזה יפסיק להופיע ליד הבית שלך?"
צחקתי, "זה לא יקרה"
"למה את חושבת?" ראיתי צל של חיוך דרך החשכה שאפפה אותנו.
"הוא לא יעזוב אותי לעולם" חייכתי לעצמי, כל השנים האלה שאני מנסה להבין את הזאב הזה שמבקר אותי… מציירת פורטרטים שלו ומסתירה במגירה בחדרי.
"בואי נחזיר אותך הביתה" הוא קם, "אלווה אותך"
קמתי בשתיקה, "הוא לעולם לא יעזוב" חזרתי על עצמי.
הוא לחש משהו ואני כמעט בטוחה שהוא אמר "תהיה בטוחה שלא", כרגיל אני והדימיון שלי.