חילופי העונות-פרק 5

פקחתי את עיני באיטיות, הראש שלי הסתחרר כל כך.
הזדקפתי וכאב פילח את עמוד השדרה שלי, נאנקתי.
"מתוקה שלי" שמעתי את קולה אמי, "התעוררת סוף סוף" הרגשתי את שפתייה על לחיי.
"אמא" יבבתי, "את לא יודעת מה קרה לי אתמול" הייתי לבושה בחולצה לבנה רחבה שהייתה גדולה עלי לפחות בשלוש מידות, כמו שאני אוהבת.
"אל תדאגי,הנער החביב שהציל אותך סיפר לי כבר את כל הסיפור" היא חייכה למישהו שישב על הספה, אבל זה לא היה תומאס.
הוא חייך אליי חיוך מתוק בזמן שהזדקף על הכורסה שהייתה בחדרי, זה לא היה אחר מאשר ה-"דוד שלו" או מה שזה לא יהיה.
"קבלת מכה קטנה בראש אתמול" הוא אמר וסימן באצבעו על הקרקפת שלי, שפשפתי אותה והרגשתי בליטה קטנה וכואבת.
"אל תדאגי, ברגע שהגעת וראיתי אותך-אלוהים כמעט התעלפתי, אך קלחתי אותך והנחתי אותך לנוח" היא ליטפה את שערי וחייכה.
"אשאיר אתכם לבד" אמי חייכה ופנתה לדלת.
"אמא ח-" התחלתי לומר אך הנער המוזר התפרץ לדבריי, "תודה רבה, באמת רציתי לדבר עם רורו קצת בפרטיות" הוא חייך לעבר אמא שלי חיוך זרחני.
רורו? חתיכת- "כמובן" אמא שלי צחקקה ויצאה מהחדר.
"מי אתה? איפה תומאס?" הזדקפתי במיטתי.
"זה לא עניינך, אני רוצה שתשכחי כל מה שקרה ילדה קטנה" אמר בארסיות וקם.
"מי אתה חושב שאתה? שתגיד לי מה לעשות" קמתי ממיטתי ונעצתי מבט היישר בעיניו הזהובות.
"ה-" קטעתי אותו, "אם תגיד שאתה הסיוט הכי גדול שלי, תאמין לי, אתה לא"
הוא צחק, "אם את אומרת".
"אז מי אתה באמת? ומה הקטע של תומאס?" שאלתי.
הוא נאנח, "הוא קצת שונה"
"אתה דוד שלו?" שאלתי, הוא הנהן.
"למה אמרת שאני אחותו?" שאלתי בחשד.
"חשבתי שזו שהצילה אותו תרצה לראות מה מצבו של הניצל" הוא ענה ונימה כעוסה התגנבה לקולו.
"ופלא ופלא" אמרתי בציניות, "מצבו של הניצל הוא מאה אחוז בריא"
הוא שתק, "והוא גם קפץ מהחלון ושרד"
הוא המשיך לשתוק.
"וגם יודע עלי ועל אמא שלי ועל אחותי" הוספתי ורעד עבר בגופי.
הוא הזדקף, "הוא הזכיר אותכן?"
"כן" אמרתי, "ובאורך פלא הוא יודע איפה אני גרה"
"אני לוק" הוא אמר פתאום, "בבקשה" בעיניו נראו תחנונים, "אבטיח לך שדבר כזה לא יקרה שוב, אני מצטער על הכל"
מה לעזאזל קורה פה? הוא מתחנן בפני?
"רק תעשי כאילו כל זה לא קרה" הוא אמר חלושות.
אוקיי, אני לא הולכת להוציא ממנו מידע נכון? עדיף פשוט לשכוח, אולי הבחור המטורף הזה צודק ותומאס הוא סתם מטורף עם איזה כישרון, כמו האיש הזה שמדביק על עצמו אלף כפיות נכון? זה… תומאס הוא סתם פריק.
הנהנתי והבטתי בו ארוכות, "צא מהבית שלי ואל תחזור".
הוא חייך אלי חיוך קטן ופנה אל החלון, "אתה לא מתכוון לצאת דרך החלון נכון?" שאלתי, בתקווה שיענה שברור שלא אלא הוא הולך ללכת דרך הדלת כמו כל אדם נורמלי.
ניצוץ הבזיק בעיניו וכמובן, הוא קפץ מהחלון.

"הלו?" עניתי לטלפון שצלצל בערך עשר פעמים.
"ריי! את בסדר?" קולו של סיימון.
"סיימון, תקשיב, הרבה דברים מוזרים קורים לי בזמן האחרון… והדיבור הפתאומי שלך איתי לא מוסיף, יש משהו שאתה רוצה?" אמרתי בעייפות, כל המשחק הזה ללא ספק הספיק לי.
הייתה שתיקה קצרה עד שענה בקולו המגעיל של אותו סיימון שהשתנה, "אוקיי ,תפסת אותי"
נאנחתי, "מה אתה רוצה?"
"תשרפי כל דבר שקשור אלי אצלך" אמר בפשטות.
פרצתי בצחוק, "אתה לא קצת קיצוני?"
"אני לא צוחק" הוא אמר, "תשרפי הכל"
טוב, זה לא היה צפוי, הוא רוצה שאשרוף את כל הדברים שלו? חצי מהארון שלי מלא בחולצות
ישנות שהשאיל לי כשישנתי אצלו!
"אולי אתה פשוט רוצה את זה חזרה?" הצעתי.
"לא!" שמעתי את הבהלה בקולו, "לא"
"לא?"
"לא" ענה.
"אני פשוט אזרוק את זה אם כך" אמרתי בטון נעלב.
"לשרוף ריי, קשת הבנה שכמותך, לשרוף" סיימון.
"תקשיב, רוצה להיות מגעיל? תהיה מגעיל למישהי אחרת! אני לא שורפת את הדברים שלך. רוצה אותם? תבוא לקחת" אמרתי וניתקתי. גאה בעצמי.
ואז ראיתי אותו דרך החלון, הזאב הביט בי, הוא ממש הביט בי.
התקרבתי לחלון להביט בו חזרה אבל הוא התחיל להתרחק, הזאב הזה רודף אותי כבר כל כך הרבה זמן…
"חתיכת זאב מזדיין" אמרתי לעצמי, "הכל נמאס עליי, אתה נמאסת עליי"
צלצלתי למרכז הצייד שלנו, שמטפל בכל מיני חיות מסוכנות שמתקרבות יתר על מידה ומאיימות על הביתים.
"שלום, הגעתם לבקתת הציד איך אפשר לעזור?" שמעתי את קולו של ביני.
"ביני" אמרתי.
"הו שלום לך ריי" שמעתי את חיוכו דרך הקו.
הבטתי בזאב בזמן שדברתי, "זאב אפור, תכול עיינים, לירות על מנת להרוג" ירית את הפקודה מפי.
שמעתי את צחוקו דרך הקו, "אולי כשתגדלי נגייס אותך לעבוד פה".
צחקתי, "תודה ביני, יטופל?"
"כבר שלחתי תגבורת"
ניתקתי את הקו והבטתי בזאב שלא זז ממקומו, דמעות נקוו בעיניי, אני רוצה שילך.
לבשתי מכנסיים ארוכים וסוודר ארוך וחם, יצאתי החוצה והתקרבתי לזאב שעקב אחרי במבטו.
"לך!" צרחתי עליו והדמעות התפרצו מעיני, הדמעות על סיימון, על היום המטורף אתמול, על הפצעים שכאבו לי, על אבא שלי שמת, הכל פשוט עלה לי בבת אחת.
הוא התרחק קצת והביט בי, "מה אתה נועץ מבטים?!" צרחתי עליו, "עוד אחד!"
הוא חשף את שיניו ונהם לעברי כשהרמתי את הסכין, "מה קרה? הכלבלב מפחד?" הנפתי את הסכין.
הוא נהם והיה מוכן לתקוף, "רוצה לקרוע אותי לגזרים? אתה יכול! אני יודעת שתנצח! זה הרי ברור, אבל אני רוצה לגרום לך לסבול" דיברתי אליו כאילו אם אצרח עליו יבין, "כמו שהמשפחה שלך עשתה לאבא שלי"
הנפתי את הסכין מעלה ובלי לחשוב הרבה תקעתי אותה ברגלו הקדמית.
הוא יבב בכלביות וניסה להוריד את הסכין ברגלו השנייה, הוא המשיך ליבב והשפיל את אוזניו מטה, הוא נשכב על צד גופו ודמם.
הבטתי אל תוך עיניו, מדוע לא תוקף אותי? למה הוא לא הורג אותי וקורע אותי לגזרים?
ופתאום ניצוץ מוכר בעיניו התכולות, משהו שאומר לי שעשיתי טעות איומה.
הוצאתי את הסכין מרגלו וצרחתי "תברח!" אבל הוא התנשם, לא זז. הוא לא יכול לזוז.
"קדימה" לחצתי עם כפות ידי על בטנו, הוא היטה את ראשו מלא הפרווה לעברי, משהו כמעט אנושי הבזיק בעיניו.
"הציידים עלולים לבוא" לחשתי.
"למה אתה לא הולך כבר?" צרחתי עליו כמו מטורפת, "לך מפה!" אגרפתי את ידי והכיתי אותו בגבו, הוא יבב והביט בי בעצב.
בכיתי, "לך כבר!"
הוא התרומם באיטיות והחל לצלוע לעבר היער, הרמתי את הנייד שלי ביד רועדת והצמדתי אותה לאוזני בזמן שהדמעות זלגו להן.
"הגעתם לבקתת הציד-"
"ביני" אמרתי, "תבטל משלחת"
"מה? את-"
"מאה אחוז" ניתקתי ובכיתי בתוך אל תוך השלג בזמן שהזאב הביט בי מדמם.