חיי הוליווד- פרק 6

פרק 6

"פיטר, זה לא מה שאתה חושב." התחלתי. הוא פשוט עמד מולי, שקוע באוויר. "לא קרה כלום!"
"לא קרה כלום? את שיקרת לי! לא הייתה שום השקה, נכון? לא היית אפילו עם נינה! את אמרת את כל זה רק בשביל ללכת איתו!" הוא צעק והצביע על מסך הטלוויזיה.
"לא! לא פיטר, אתה לא מבין! לא קרה כלום, אני נשבעת לך!" התחננתי שיאמין לי. הרגשתי את גרוני נחנק מדמעות שבעוד רגע עומדות לפרוץ. "בבקשה תאמין לי." אמרתי בלחש.
"אם זה לא ככה, אז למה שיקרת? איזה סיבה הייתה לך לשקר לי?" הוא שאל, עדיין עצבני.
"כי לא רציתי שתדאג! לא רציתי שיקרה מה שכמעט קרה כשהוא בא לכאן! ואני מבטיחה לך שבאמת לא קרה כלום!"
"האמת עדיפה על פני השקר. את יודעת את זה אליסיה." הוא אמר בקור. "למה חזרת רק בבוקר? איפה היית כל הזמן הזה? איפה ישנת?" הוא שאל את השאלה שקיוויתי שלא ישאל.
"פיטר,"
"תעני לי אליסיה. איפה ישנת?" הוא שאל ולא עשיתי דבר חוץ מלהסתכל על מבטו שככל שעבר זמן השתיקה הפרצוף שלו הראה יותר ויותר כאב. "ישנת אצלו, נכון?" הקול שלו היה שבור מעצב, ואני כבר הרגשתי דמעות על לחיי.
"כן! ישנתי אצלו!" פרצתי בבכי. "אבל לא ידעתי עד שלא קמתי! זאת הייתה המסיבה ההיא וממש השתכרתי עד שהקאתי. הוא זה שלקח אותי אליו!" הכל יצא ממני ברצף אחד יחד עם הדמעות. "אני לא ידעתי מה קרה בלילה לפני כן עד שקמתי ונזכרתי."
"איך את יודעת אם לא קרה ביניכם משהו בלילה ואת פשוט לא זוכרת?"
"לא קרה כלום, אני יודעת את זה, אני בטוחה!"
"אה כן? איך את בטוחה? הרי היית שיכורה כמו שאמרת."
"כי הוא לא היה עושה את זה אחרי מה שקרה." התיישבתי על הכורסא והוא על הספה הקרובה.
"מה קרה?" הוא שאל.
"המסיבה הייתה של כריסטי ג'ונס. השחקנית, אתה יודע. מסתבר שהיא ממש לא כמו שהיא נראית על המסכים." אמרתי והבחנתי בפרצופו המבולבל של פיטר. "היא רעה." הדמעות שנעלמו לפני כמה רגעים חזרו שוב לפניי ברגע שנזכרתי בהתנהגות של כריסטי וקייל. "כשהגענו היא התחילה להימרח ולגעת בקייל. אבל כשהיא שמה לב אליי היא מיד נראתה כועסת." עצרתי לשנייה כדי לנגב את הדמעות עם ידי. "מסתבר שבאתי לשם רק בשביל לגרום לה לקנא. לא ציפיתי למשהו ממנו, רק חשבתי שהוא מציע לי ללכת איתו לשם כחברים טובים. אבל זה הכל היה זיוף!" צעקתי בבכי.
"אליסיה," פיטר אמר בשקט והניח את ידו על הברך שלי.
"בבוקר קמתי בחדר שלו," המשכתי לספר. "לקח לי זמן להיזכר בהכל. פשוט נזכרתי בחלקים מסוימים. רק בסוף נזכרתי בזה שהוא ניצל אותי וישר כעסתי עליו וביקשתי ממנו להסיע אותי הביתה. אחרי שהוא ניסה לדבר איתי כמה פעמים הוא ראה שאין לו סיכוי והסיע אותי לכאן." הסתכלתי על פיטר כדי לראות את הבעתו וראיתי את עיניו עצומות.
"מטומטם אחד." הוא אמר בשקט. "אני שונא אותו. מהרגע הראשון שנאתי אותו." הוא כעס. "אליסיה," הוא עצר לרגע והסתכל עליי. "אולי כל העולם הזה בכל זאת לא מתאים לך? אני מתכוון, את רק בהתחלה ותראי מה קורה כאן! איך אנחנו נותנים לזה לסכסך בנינו ככה?" היה קשה לי לשמוע את זה מפיטר. זה היה נשמע כל כך אמיתי מצידו. כאב לו.
"אני יודעת, אבל זה חד פעמי. נכון? זה לא הזמן לוותר. הדרך הייתה ארוכה מידי בשביל להרים ידיים ככה סתם. ואתה לא צריך לשנוא אותו." אמרתי בשקט.
"מה זאת אומרת? ברור שאני כן! תראי מה הוא עשה לך, הוא ניצל אותך בשביל לגרום לה לקנא?!"
"כן, אבל הוא מצטער על זה! אני ראיתי איך הוא ניסה היום בבוקר." אמרתי, נזכרת במבט הכואב של קייל. "הוא רוצה להיפגש היום. ארבעתנו. הוא, כריסטי, אתה ואני. הוא רוצה להוכיח לך שלא קרה כלום."
"לא לא לא." פיטר ישר אמר והניד את ראשו לשלילה. "אין סיכוי. אין סיכוי שאני נפגש איתו." הוא אמר בביטחון. "ואיתה." הוסיף.
"פיטר, הוא רק רוצה להתפייס. חוץ מזה כבר אמרתי שנהיה שם. תבטיח שתבוא איתי." אמרתי וניסיתי לעשות פרצוף מתחנן.
"אוקיי, בסדר. רק אם תבטיחי לי שלא קורה וקרה ביניכם שום דבר."
"לא קורה, לא קרה ולא יקרה!" אמרתי בחיוך וקפצתי אליו בנשיקה. "תודה שסלחת לי. אני בחיים לא אעשה את זה שוב" אמרתי לו כשפניי בצווארו.
"אז מתי קבעת איתו ואיפה?" הוא שאל ואני חייכתי בניצחון.

–

הפעמון צלצל ורצתי לפתוח את הדלת.
"טוב שאת כאן, כי את חייבת לעזור לי להתארגן!" אמרתי כשנינה הופיעה מולי ובלי שתהיה מוכנה משכתי אותה למדרגות.
"למה את נראית כאילו רק קמת מהשינה?" שאלתי שכבר היינו בחדר ישובות על המיטה.
"אולי תשאלי את צלמי הפפראצי שעושים לך מארב מסביב לבית?" היא אמרה ועיניי התרחבו ומיד קמתי על הברכיים מהישיבה.
"מה? כאן?!" שאלתי בהלם והיא הנהנה לחיוב. "בגלל הכתבה!"
"מה את אומרת! טוב שהבנת באמת!" היא אמרה וזייפה פרצוף מופתע.
"טוב אז אחרי שסיפרתי לך מה היה, תוכלי לגלות לי מה הראו בכתבה?" הייתי סקרנית.
"חשבתי שזה כבר ברור לך אחרי הכל. הראו תמונות שלך יוצאת איתו מהבית שלו. גם היו כמה שיצאתם מהמסיבה אבל לא רציני, קצת מטושטש." אמרה. הכל הסתדר עכשיו. אבל היא צודקת, כאילו שלא ידעתי את זה לפני.
"נינה, את חייבת לעזור לי! אני חייבת להראות לכריסטי הזאת שאני הרבה יותר טובה ממנה. אני חייבת להיות לבושה יפה! אני חייבת להראות לה כמה היא הפסידה שהיא הסתמנה אצלי כרעה." אמרתי ברצינות.
"וואו! אליסיה! אף פעם לא ראיתי אותך כל כך ממוקדת במטרה! ממש כאילו איזה חיה יוצאת ממך." היא צחקה ואני גלגלתי עיניים.
"אני אמרתי לך כבר בטלפון, אני חייבת להיות זאת שתסדר כאן את העניינים. בדיוק כמו שאמרתי לסוזן."
"אוקיי, אוקיי. רק לפני שאנחנו מתחילות, מעניין אותי דבר אחד מכל מה שבלבלת לי את השכל עליו בטלפון." היא הכינה אותי ואני הסתכלתי עליה במבט שואל, מחכה שתגיד את מה שיש לה. "אליסיה, את חושבת משהו על קייל?"
"מה זאת אומרת?" שאלתי מבולבלת.
"את יודעת מה זאת אומרת! את מרגישה אליו משהו?" היא נראתה להוטה לדעת את התשובה.
"נינה! מה פתאום!" צחקתי בקול. "אני בקושי מכירה אותו, וגם ממה שהכרתי הוא הבן אדם הנוראי ביותר שיצא לי להכיר עד עכשיו, הוא ממד שיחק בי שם!" הנפתי את הידיים באוויר בסוף המשפט.
"אליסיה," היא אמרה את שמי ברצינות. "עכשיו באמת. תעני על השאלה." היא דרשה ואני הורדתי את הראש אל המיטה, משחקת עם המצעים. זאת הפעם הראשונה שיצא לי לחשוב על זה. התשובה הייתה לי ברורה מאליו שהיא לא אבל בפנים הרגיש משהו שונה.
"אני באמת לא יודעת," שחררתי אנחה ומשכתי בכתפיי. "פשוט לא יודעת." הסתכלתי עלייה בדאגה מהמחשבה. "נינה, אני לא יכולה להרגיש אליו משהו! מה אני עושה?"
"אולי זאת סתם הרגשה ואת לא באמת חושבת משהו עליו? תלכי היום ותראי."
"כן, יכול להיות באמת שזה סתם. זה גם לא נשמע הגיוני בכלל." אמרתי. "אני כמעט ולא מכירה אותו."
"זה נכון. ואת חושבת שאת משהו בשבילו יותר מאחת שהוא ניסה לנצל?"
"נינה!" צעקתי שאיך שהיא ניסחה את המשפט והבאתי לה מכה על הברך.
"טוב סליחה! אבל זה מה שקרה!" היא צעקה חזרה. "נו אבל תגידי. הוא אמר משהו? הראה אלייך דברים?"
"לא יודעת, אני גם לא יכולה לדעת כל עוד עם הוא עם הכריסטי הזאת." אמרתי את השם שלה בגועל.
"וכל עוד את עם פיטר." היא השלימה אותי.
"לא! לא! אני אהיה עם פיטר. זה הכל! אנחנו אוהבים אחד את השני וזה הסיפור." אמרתי וקמתי מהמיטה.
"אז, מה אני אמורה ללבוש?"

–

"היי!" קייל בירך אותנו כשהגענו.
"היי." פיטר אמר בקול יבש.
השולחן היה מתאים בדיוק לארבעה אנשים. כריסטי כבר הייתה ישובה וקייל התיישב לידה, מולו פיטר. התיישבתי אני מול כריסטי בלי הרבה ברירה, מחזיקה בשמלה השחורה שבחרתי עם נינה.
"שתדעו שאנחנו שמחים שהסכמתם להיפגש." קייל אמר בחיוך.
"אתה שמח. אני לא." כריסטי תיקנה אותו בקול נגעל וקייל סימן לנו עם השפתיים בלי לדבר 'סליחה'.
"בכל מקרה, אולי שניכם קיבלתם יחס שגוי על כל אחד מאיתנו אז אנחנו, זאת אומרת אני, אשמח לתקן אותו."
"אתה בטוח?" פיטר שאל.
"די פיטר." לחשתי לו וקיוויתי שישמע ושיפסיק אם הגישה הזאת. "גם אנחנו שמחים שבאנו." אמרתי בניסיון לשבור את הקרות שבשיחה אבל ללא הצלחה.
"אז, איך הגבתם לתמונות שהופיעו בחדשות?" כריסטי שאלה בחיוך מגעיל וידעתי שפיטר מגלגל עיניים ברגע זה איך ששמע משהו על התמונות האלה.
"האמת שפשוט התעלמנו והמשכנו עם עצמנו." שיקרתי. היה עדיף להגיד את זה מאשר להגיד את האמת שהייתה מספקת לכריסטי את התשובה שאליה קיוותה. קייל הנהנן וכריסטי מלמלה משהו שלא נראה נחמד כל כך. הייתה שתיקה לכמה דקות בה אף אחד לא דיבר ואני וקייל הסתכלנו אחד על השני, לא יודעת בדיוק מה התכוון לספר לי במבט. השתיקה השתררה עד שכריסטי קטעה אותה.
"קייל," היא אמרה בחיוך והתקרבה אליו. היא השעינה את גופה עליו ופניהם התייצבו אחד מול השני. קייל חייך אליה חזרה עד ששפתיהם נפגשו לנשיקה ארוכה. לאורך כל הזמן הזה, אני ופיטר ישבנו בלי לומר מילה והסתכלנו עליהם בולעים אחד לשני את הפרצוף. זאת התגרות או משהו? מה כריסטי הזאת מנסה לעשות בדיוק? היא ראתה אותי ואת קייל יוצרים קשר עין אחד עם השני ומסתבר שרצתה לעשות משהו כדי לעצור את זה. טוב, היא הצליחה.
הם המשיכו עם הנשיקה לאורך כל הזמן הזה, מה שרק שיגע את פיטר ואותי יותר.
"ערב טוב, אני המלצר שלכם הערב. מה תרצו להזמין?" מלצר צעיר ונרגש לראותנו הגיע לשולחננו, מה שגרם לקייל וכריסטי להתנתק אחד מהשני סוף סוף. הייתי אסירת תודה שהגיע ואני בטוחה שקייל בדיוק כמוני. הם התיישרו חזרה בכיסאות, נראו כאילו לא קרה שום דבר לפני רגע, וזה מה שעורר בי בחילה. כולנו פתחנו והסתכלנו בתפריטים בשתיקה.
"אני אקח את המנה של הערב שכתובה כאן," כריסטי הצביעה למלצר המתרגש על איפה שכתוב על המנה והוא הנהן לה בהסכמה, בקושי יכול לצאת מהשוק לשולחן בו ארבעתנו ישובים.
"אני אקח רק סלט רגיל. אני מצטערת, אבל אני חייבת ללכת לשירותים." אמרתי. הרגשתי את הבטן שלי מתהפכת לגמרי והלב שלי דופק חזק.
קמתי מהכיסא והלכתי לכניסה של השירותים, בין שירותי הגברים לנשים. נשענתי על הקיר, עוצמת עיניים ולוקחת נשימה עמוקה. תחושה מוזרה עברה בי. תחושה שאפילו לא הבנתי. עצבנות? כעס? קינאה? לא יכולתי לדעת. כל כך הרבה דברים עברו לי בראש וזה מה שרק הוציא אותי מדעתי.
"את בסדר?" שמעתי ומיד פתחתי את עיניי לקול המוכר.
"מה אתה עושה כאן?" קמתי מהקיר במידיות והזדקפתי. "אתה לא יכול להשאיר אותם לבד, הוא עוד יחשוב שקורה כאן משהו! לך." אמרתי והצבעתי על האיזור עם השולחנות.
"תפסיקי כבר לדאוג כל כך. אמרתי להם שאני מכיר את השף והולך להגיד לו שלום." הוא ניסה להרגיע אותי. "ספרי מה הולך איתך. את נראית קצת חלשה." גם כשאמר את המשפט הפשוט הזה, היה נשמע לי כאילו הוא אומר את זה מתוך התגרות. הסתכלתי עליו בחליפה שלו והשיער שלא היה מסודר כרגיל, מחכה שאגיב. הוא הסתכל עליי במבט הזה שמשום מה עצבן אותי כל כך.
"תפסיק לעשות את זה!" צעקתי עליו.
"לעשות את מה?" הוא צחק והתייצב מולי.
"את זה! את מה שאתה עושה!" צעקתי בבלבול, לא ידעתי בדיוק איך לתאר את מעשיו. "זה משגע אותי, המבט הזה שאתה מחכה להסברים, כאילו אני זאת שצריכה להסביר משהו! אתה מנשק אותה מולי ומול פיטר, אחר כך מעמיד פנים כאילו לא קרה שום דבר שנייה לפני!"
"אז את מקנאה." הוא גיחח.
"לא! אני לא!" צעקתי עצבנית כל כך. למה שאקנא בכריסטי הזאת? "יודע מה? אתה יכול ללכת לנשק את מי שתרצה, אותי זה לא מעניין!" אמרתי והנפתי ידיים באוויר. הוא הסתכל עליי בשתיקה כאילו חיכה לראות חרטה בדבריי.
"בסדר. זה באמת מה שאעשה." אמר בפשטות לאחר כמה שניות. לפני שיכולתי להבין מה קורה שפתיו פגשו בשלי לנשיקה.