חיי הוליווד- פרק 4

פרק 4

"שוב צלמים?" אמרתי כשיצאנו מהרכב וסידרתי את השמלה.
"את דוגמנית, את אמורה לאהוב אותם, לא?"
"כן אבל לא פפראצי! חוץ מזה גם אתה דוגמן ולא ממש עשית רושם עליי כחובב צלמים."
"זה לא משנה. מה שחשוב זה שהם יחבבו אותך." הוא אמר והחזיק לי את היד בעודנו מחייכים למצלמות. המשכנו ללכת עד שהגענו לכניסת האולם, קייל אמר את שמו והשומר הנהן ופתח את הכניסה עבורנו.
האולם מבפנים היה שונה לגמרי ממה שחשבתי שזה יהיה. למען האמת, חשבתי שזה יהיה כמו כל מועדון רגיל. אבל האורות חלפו בקצב איטי ולהקה עמדה על הבמה ושרה שירים רגועים.
"לא חשבתי שזה יהיה ככה. דמיינתי את זה יותר רועש." לחשתי לקייל כשעמדנו באולם המלא, אבל הוא רק צחק. שלחתי לו פרצוף מבולבל אבל לא נראה שהבחין.
"ערב טוב, ותודה שכולכם כאן!" כולם השתתקו והמוזיקה נפסקה כאשר כריסטי עלתה עם שיער מתוח ושמלה כחולה וארוכה לבמה. הסתכלתי מסביב, פוגשת בהרבה פרצופים מוכרים. "בלי הרבה דיבורים ובזבוז זמן, אני אומרת שנתחיל!" היא צעקה במיקרופון, וקריאות נשמעו.
מוזיקה חזקה התחילה להישמע ואורות מהבהבים החלו לפעול. ברגע אחד האולם האלגנטי הפך למועדון סוער.
"אוקיי, אז אולי זה כן מה שחשבתי שזה."
"מה? אמרת משהו?" קייל צעק לי, מתקשה לדבר יחד עם המוזיקה הרועשת.
"לא משנה!" צעקתי והוא הנהנן והושיט לי יד. לרגע לא הבנתי, אבל מיד לאחר מכן שמתי את ידי בידו, נותנת לו להוביל אותי לכיוון הבר.
"שניים." הוא אמר לברמן כשהגענו. התיישבתי על יד קייל ושתי הכוסות הונחו על השולחן. שתתי בבת אחת את המשקה החזק והחריף, מרגישה אותו שורף לי בגרון. הסתכלתי על קייל, שבדיוק הניח את הכוס שלו על הבר בחבטה.
"זה מוזר, האמת היא שזה נראה כמו איזה מסיבה בתיכון. למרות שבטח אתה לא תבין, אני די בטוחה שאתה עוד סלב שלמד בבית." אמרתי.
"תתפלאי, אבל ממש לא! למדתי בתיכון רגיל בדיוק כמוך. אז אל תדביקי לי את כל הסטיגמות שלך על מפורסמים, כן?" הוא צחק. "ואת צודקת, זה די דומה למסיבות בתיכון, רק שפה זה עם אנשים אחרים. אני האמת מעדיף את המסיבות הפרטיות יותר של כמה חברים, אבל יש כאלה שהם פשוט לא הטיפוס של זה." הוא אמר והנהנתי.
"קייל!" נשמע קול. שנינו הסתובבנו באותו הזמן. כריסטי ג'ונס עמדה מאחורינו.
"היי, כריסטי, מה קורה?" קייל אמר, היה נראה שדיבר באי נוחות.
"מה זה מה קורה? אין מזל טוב?" היא שאלה בחיוך.
"ברור, מזל טוב." הוא היה נשמע מעט קר. היא התקרבה אליו לאט, ונעצרה כשהגיעה לצוואר שלו. "שתדע שאני קצת מתגעגעת." יכולתי לשמוע אותה אומרת מתוך המוזיקה. מה זה אמור להביע?
"אמ, כריסטי," קייל אמר והרחיק את צווארו מראשה. כריסטי הזדקפה חזרה והבחינה בי. "הבאת מישהי," היא אמרה ותוך שניות חיוכה נמחק מהפניה, יכולתי לראות את הצוואר שלה מתעוות כשבלעה רוק. מיד לאחר מכן היא העלתה חיוך חדש על פניה, אבל היה ברור שמדובר בחיוך מזויף. "ומי את?"
"אליסיה קורס," אמרתי. "מזל טוב." ניסיתי את מזלי כדי להפחית את מצב רוחה שנראה שהיה רע.
"אה, אני זוכרת אותך. את הדוגמנית ההיא." היא אמרה והנהנה. "לפחות מי שמצאת לעצמך כתחליף היא יפה." היא פנתה אל קייל שהיה נראה מובך מעט.
"האמת שאנחנו-"
"ביחד." קייל נכנס במשפט שלי מהר. עיניי התרחבו למשמע המילים.
לקחו לה כמה שניות עד שהחליטה לדבר. "יופי, תהנו." היא אמרה לבסוף בקרות והתרחקה.
"מה לעזאזל זה היה?!" צרחתי לקייל.
"עניינים אישיים. עזבי." הוא אמר והסתובב חזרה לבר, מסמן לעוד שתייה. "חכי לי פה. אני אחזור בעוד כמה דקות." הוא שתה מהר את השתייה שהוגשה והלך לפני שיכולתי להגיד משהו נוסף.

המשכתי לשתות כל כך הרבה, שאפילו לא שמתי לב כמה זמן עבר, אבל ידעתי בוודאות שקייל נעלם ליותר מ'כמה דקות' לפי מה שאמר לפני כן. הבטן שלי כבר החלה לכאוב כל כך והרגשתי שאני לא רחוקה מלהקיא על עצמי. התחלתי לקום לאט, רואה מטושטש וחסרת שווי משקל. הלכתי במהירות, מנסה לחפש את השירותים בעודי משקיעה מאמצים בלהיראות נורמלית לגמרי, אומרת לאנשים שלום בדרך ולוחצת ידיים.
מרחוק ראיתי במטושטש איזה פינה בודדה באולם, נראית הגיונית כדי להיות הכיוון לשירותים.
הגברתי את קצב ההליכה שלי עד שהגעתי אל הפניה שם פניתי לפינה אבל הפסקתי ללכת כאשר ראיתי משהו שגם אם הייתי על סמים עכשיו לא הייתי יכולה לפספס.
כריסטי נשענה על הקיר ורגליה סביב גופו של קייל, ידיו היו על פניה בנשיקה סוערת.
הדבר האחרון שאני זוכרת מאז הוא שהקאתי.

–

העיניים שלי נפתחו לאט, מוצאת את עצמי על מיטה ענקית בחדר לא מוכר. הראש שלי כאב כל כך ולקחו לי כמה רגעים כדי לגלות מהם הדברים האחרונים שאני זוכרת.
"התעוררת סוף סוף." ראיתי את קייל נכנס לחדר.
"מה הולך פה? היה עד כדי כך נורא?" שאלתי מבולבלת. הוא לא אמר כלום ופשוט התיישב על צד המיטה, ואני קמתי לישיבה. "אני די מצפה לתשובות." אמרתי ברצינות.
"תגידי לי מה את זוכרת ואני אדע על מה לענות."
"אני לא יודעת בעצמי האמת." ניסיתי לחשוב. "השתכרתי." את העובדה הזאת ידעתי לגמרי.
"השתכרת זאת לא מילה." הוא צחק.
"זה היה אחרי שהלכת, נכון?" אמרתי והוא הנהן. חשבתי על עוד, מנסה לא להכאיב לראש שלי יותר מידי יותר ממה שכאב לפני כן. "גם דיברנו עם כריסטי הזאת." ניסיתי לעלות עוד פיסות זיכרון מראשי. "ואמרת לה שאנחנו ביחד." הוא הסתכל עליי, נושך את שפתו בדאגה. "ואחר כך," הפסקתי לרגע ולקחתי נשימה עמוקה כשנזכרתי בזיכרון הגרוע מהכל. "ראיתי אתכם."
לאט לאט חיברתי את כל חתיכות הזיכרון האלו בראשי, ולבסוף הגעתי לאמת. "אתה ניצלת אותי." אמרתי. "הזמנת אותי לבוא איתך לשם רק כדי לגרום לחברה לשעבר הזאת שלך לקנא?" שאלתי. "הייתי צריכה לזכור שהייתם ביחד." לחשתי לעצמי, קמה מהמיטה כדי לחפש את הנעליים שלי.
"אליסיה," הוא התחיל לדבר וקם מיד אחריי. "אני באמת מצטער."
"איפה הנעליים שלי?" ניסיתי להימנע מלדבר על הנושא. הרגשתי כל כך מטומטמת.
"אני אגיד לך, אבל תקשיבי לי קודם." הוא תפס לי ביד, אבל נמנעתי מלהסתכל עליו. "בבקשה, תסתכלי עליי. אני מתחנן."
"ואני מתחננת שתגיד לי איפה הנעליים שלי לעזאזל!" צעקתי, ובלי כוונה סובבתי את הראש אל הפנים שלו, עיניי נפגשו בעיניו.
"אני מצטער. כריסטי ואני זה," הוא עצר כדי למצוא את המילה המתאימה. "זה מסובך." הוא העביר את ידו השנייה בשיערו בעצבנות.
"קח אותי הביתה." אמרתי וסובבתי בכוח את ידי כדי להשתחרר מהאחיזה שלו. "ותראה לי איפה הנעליים שלי."
הוא שתק במשך כמה שניות, היה נראה שהוא חושב. "מאחורי השידה. תרדי למטה כשאת מוכנה." הוא אמר לבסוף בשקט ויצא מחדר.
לקחתי את הנעליים ועל השידה היה מונח התיק הקטן איתו הלכתי. עיניי נתפסו על כוס המים וטבלית הכדורים נגד כאבי ראש שהיו מונחים לצד התיק. בלעתי במהרה כדור אחד והשארתי את כוס המים ריקה על השידה. אבל נראה שכרגע הייתי צריכה יותר מכדור בודד לכאבי ראש.

–

כל הנסיעה עברה בשתיקה מוחלטת. השעה הייתה שבע בבוקר, וכל מה שעליו חשבתי היה מה אני עומדת להגיד לפיטר על הלילה בו החסרתי. הטלפון שלי היה כבר בלי סוללה, ואני לא בטוחה שגם אם הייתה לי סוללה הייתי רוצה להיות מודעת לכמות השיחות שלא נעניתי רק מלילה אחד. פיטר עדיין בבית בשעה כזאת, לכן הייתי צריכה לחשוב כמה שיותר על מה שאומר.
המכונית עצרה ליד הבית, ובלי להגיד כלום קמתי ויצאתי מהרכב, טורקת את הדלת אחריי בחוזקה.
עליתי במדרגות הכניסה, לוקחת נשימה עמוקה כדי להירגע.
"אלוהים! איפה היית?" פיטר שאל מיד כשפתח את הדלת לאחר שצלצלתי.
"אל תשאל."