חיי הוליווד– פרק 2
פרק 2
"מה לעזאזל חשבת לעצמך שעשית את זה?!" צעקתי כשהתפרצתי לחדר בכעס. סיימון ישב בשולחן שלו, מסתכל עליי. לרגע יכולתי לראות בהלה בעיניו אבל מיד אחר כך התחיל לצחוק בלי הפסקה. עמדתי שם עם ידיים משולבות, בוהה בו צוחק.
"אני דורשת הסבר. עכשיו." התקרבתי לשולחן שלו כדי להתייצב מולו. הצחוק המשיך, ולי כבר היה נמאס. "אולי תפסיק כבר?" אמרתי בגלגול עיניים.
"מצטער, מצטער" הוא אמר בעודו עדיין צוחק, ואחר כך הצחוק נפסק. "זה פשוט היה מצחיק. ידעתי שתבואי אליי בצעקות ורק חיכיתי לזה."
"מה נראה לך שעשית את זה? עירום? עם דוגמן? אתה פשוט לא רציני!"
"אבל עשית את זה, הצטלמת בסוף, נכון?" הוא שאל במבט מזהיר.
"ברור שכן, מה חשבת? שאני אברח משם?" אמרתי ונשענתי אחורה על הכיסא בעצבנות.
"אליסיה, כדאי מאוד שתתחילי להתרגל לזה. חשבתי שאמרת שאת מוכנה."
"אני באמת מוכנה, אבל לא ככה! אתה יודע שיש לי מישהו, ואם הוא רק יימצא על זה.." הפסקתי לדבר ברגע שעלתה לי המחשבה על פיטר לראש. מה יקרה אם הוא יראה את זה? איך הוא יגיב? אף פעם לא נכנסתי איתו לדברים כאלו. אין לי שום מושג אם יגיב בקנאה או באהדה. הרי הוא עבר את זה יחד איתי, הוא אחת הסיבות העיקריות שאני במעמד כזה עכשיו. אם הוא ייפגע בגללי אני לא יודעת מה אעשה.
"את באמת חושבת שהוא לא יראה את זה? הכתבה הזאת תופיע בכל מקום שרק תרצי." סיימון אמר וממש לא הצליח לעודד אותי.
"למה? למה עשית את זה? עוד לא קיבלתי הסבר הוגן."
סיימון התקרב אליי ונשען על השולחן, לוקח נשימה עמוקה. "תחשבי על זה ככה. איזה פריצה זאת שדוגמנית שרק בתחילת דרכה, שבוע אחד בלבד מאז שזכתה מפרסמת ראיון וסדרת צילומים בעירום בעיתון הכי נחשק. תחשבי מה זה רק יכול להביא לך, כמה פרסום וקידום. תאמיני לי, אני יודע מה אני עושה, ואת יודעת את זה טוב." הוא צדק, סיימון באמת יודע מה הוא עושה. הסתכלתי עליו בשתיקה, עדיין מתקשה להחליט אם זה היה הסבר מספק.
"והדוגמן? מה קרה שאתה מביא לי, לצילומי עירום את קייל דיוויס?" ירקתי בזלזול את השם שלו.
"את זה חשבתי שכבר תביני לבד למען האמת. את חכמה מספיק."
הסתכלתי עליו בשאלה, רומזת לו לחסוך ממני את המחשבה הארוכה.
"הוא האדם הכי חם כרגע, ובקרוב גם את. הוא נראה טוב והוא גם פנוי…" סיימון הסתכל עליי בחיוך תחמן וגבות מורמות, מחכה שאבין.
חמש שניות לקחו לי עד שהבנתי את כוונתו. עיניי התרחבו מיד.
"לא." אמרתי מיד. "אין שום מצב! השתגעת?! אני ממש לא עומדת להיות איתו!".
"זה היה כזה ברור שתגיבי ככה. אליסיה, את לא יכולה להמשיך להיות כזאת סגורה. לא סתם קוראים לזה פריצה. ובשביל הפריצה הזאת לא מספיק רק לזכות בטקס עולמי גדול. את צריכה להיחרט לאנשים במוח, שלאן שלא ילכו יראו רק אותך!"
"אז מה אתה רוצה? שאני אבגוד בחבר שלי עם איזה דוגמן רק בגלל פרסום? אתה לא רציני."
סיימון עצם את העיניים לעשר שניות כמו שעשה תמיד כדי להרגיע את הכעס. ידעתי שזה לא היה סימן טוב. הוא פתח את העיניים ונראה לפתע רגוע.
"כל הזמן הזה עשית כל דבר שהצעתי לך, אם רצית או לא, ותראי לאן הגעת בזכותי. את יודעת את זה. תאמיני לי, אני מציע לך רק את הדברים הנכונים לעשות. ואם את זה את לא מוכנה לעשות, את מוזמנת ללכת מכאן." הוא אמר ברוגע אבל יכולתי לשמוע עצבנות בקולו.
הסתכלתי עליו בשתיקה כדי לראות אם הוא רציני באמת. הוא לא אמר כלום, חיכה לתגובה שלי. לקחתי נשימה עמוקה וקמתי ללכת, יודעת שלזה הוא לא ציפה.
"אין בעיה. החלטת ללכת אז החלטת. אין לי מושג איך תסתדרי בלעדי בעולם הזה לגמרי לבד. נדבר שתחזרי לכאן על ארבע ותתחנני לעזרה!" שמעתי אותו צועק מאחורי, אבל לי לא היה אכפת.
–
"זה מה שהוא אמר לך?!" היא צעקה כששמעה את סוף הסיפור. מסביב ראיתי כמה אנשים בבית הקפה שהסתכלו.
"נינה, תרגעי, אנשים מסתכלים!" ניסיתי להרגיע אותה כדי שתחליש את הקול שלה.
"למה, את מפחדת שאנשים יזהו אותך?" היא אמרה בצחוק.
"לא! בגלל שאת צורחת פה!"
"מה אני אעשה שהסיפורים שלך גורמים לי לצרוח? החיים שלך מפתיעים מידי."
"ספרי לי על זה. טוב מה אני עושה עכשיו?"
"בקשר למה?"
"לא יודעת, להכל. חוץ מזה גם אין לי סוכן. סיימון בטח שונא אותי עכשיו, ואני מרגישה קצת אשמה ממה שעשיתי לו." זאת הייתה האמת. הייתי מבולבלת והרגשתי קצת חרטא על ההתפרצות שלי למשרד שלו וכל האשמות עליו.
"אשמה? את רצינית? הוא קבע לך דברים מאוחרי הגב, שלא נדבר על זה שהוא ניסה לשדך בינך לבין קייל דיוויס. למען האמת את צריכה להגיד תודה. הלוואי והייתי במקומך." היא אמרה ונראתה שקועה במחשבה.
"לא! זה נורא! הוא באמת חשב שאעזוב את פיטר ככה?"
"לא יודעת. אבל נניח והיית יוצאת עם קייל באמת, זה באמת היה יכול לעבוד עם פרסום."
"נו יופי, אל תגידי לי שעכשיו גם את. אני יודעת שאת ופיטר לא הכי מחבבים אחד את השני, אבל אם הוא יידע שזה אפילו הועלה בשיחה איתי הוא יכעס. וגם למה שאני אהיה עם מישהו רק בשביל פרסום? אין שום דבר אמיתי בתעשייה הזאת?"
"לא יודעת, אבל לדעתי את צריכה לעשות מה שטוב לך, וטוב שהתעקשת ככה עם סיימון הזה. מגיע לו."
"כן.. טוב יכול להיות שאת צודקת. אולי זה באמת מה שהיה צריך לקרות." אמרתי והבטתי בשעון. שבע וחצי. "אוי שיט, אני צריכה ללכת, פיטר בטח מחכה לי בבית. הוא רוצה לדעת איך היה בצילומים. אין לי מושג מאיפה אני עומדת להתחיל לספר."
"תרגעי, יהיה בסדר." היא אמרה בעודה קמה, ואני מיד אחריה.
"תודה נינה שהקשבת לחפירות המתישות שלי, את באמת החברה הכי טובה שיש." חיבקתי אותה והיא החזירה לי חיבוק.
"אויש תפסיקי," היא אמרה בצחוק והשתחררנו מהחיבוק. "עכשיו בואי לפני שמישהו יזהה אותך כאן, סלב."
–
יצאתי מהמכונית אחרי שחניתי בחניה הקבועה שממול לבית. לפני שנכנסתי ניגשתי אל תיבת הדואר בתקווה לראות אם נשלחו התמונות מהיום למרות שהיה ברור לי שאין מצב שאקבל אותן היום מהיום. כל מה שהיה בתיבה זה מכתב על שכר הדירה. בעיקרון הוא היה מוקדש לפיטר מפני שזה היה הבית שלו, אבל מאז כשעברתי לגור איתו התעקשתי לקחת חלק בסכום.
סגרתי את התיבה והסתובבתי כדי לנעול את המכונית, רגע לפני שהבחנתי במכונית ב.מ.וו גדולה שעמדה בסמוך לשלי. ההבדלים היו מצחיקים כשהסתכלתי על המכונית היקרה ליד המכונית הפשוטה שלי. ידעתי שהשכנים היו עשירים, לא ידעתי עד כמה.
דפקתי על הדלת, יודעת שפיטר כבר הגיע מהעבודה שלו. ניסיתי להתכונן נפשית לספר לו על מה שהיה היום, בתקווה שלא יהיה תגובות שליליות מצידו, למרות שיכולתי להבין.
"היי!" אמרתי כשנפתחה הדלת והוא הופיע מולי.
"היי." הוא ענה בקרות שלא הבנתי.
"מה קרה? רוצה לשמוע על היום שלי כמו שתכננו שנעשה?" אמרתי בזמן שזרקתי את המעטפה של שכר הדירה על שולחן המטבח.
"כבר שמעתי מספיק." הוא אמר בעצבנות.
"מה זאת אומרת?" שאלתי, שניה לפני שראיתי אדם יושב בסלון.
"יש לך אורח."
תגובות (4)
וואו ממש יפה ומסקרן את מש חייבת למשיך!
את יכולה לקרוא את הסיפור שלי?
תודה! וכן, הלכתי להתחיל :)
איזה חמוד פיטר חח, תמשיכי :)
חחח המשך בקרוב