חיי ביום-יום פרק א’

"נו, מה עם אבא שלך?" אהרון שאל אותי כשהתחילה להיפקע סבלנותו. "אתה אומר כל רגע "הנה עוד 2 דקות הוא מגיע" ומה באמת קורה? כלום" בזמן שהוא דיבר לא הסתכלתי בפניו, הסתכלתי על המסך של הפלאפון והתלבטתי אם להתקשר או לא, כי התקשרתי לאבא שלי כבר ארבע פעמים והוא אמר שהנה עוד רגע הוא כאן, בסןף התקשרתי. "הלו תומר, כן תזכיר לי איזה רחוב? פשוט שאלתי אנשים ואמרו לי שאין כזה רחוב בקרית ים". "מה?!" צעקתי כמעט בשיגעון, אהרון נבהל. "איזה קריית ים? קריית מוצקין!!! בפעם הבאה אבא תקשיב יותר טוב. טוב תיסע לעבודה, אנחנו נחזור באוטובוס" ניתקתי את הפלאפון ומהעצבים הבאתי אגרוף לעמוד של התמרור, איזה כאבים זה. "תומר תפסיק להביא אגרופים לתמרורים וקירות כשאתה מתעצבן, אתה פוגע בעצמך. אתה זוכר איך שנה שעברה הבאת אגרוף לקיר ושברת את היד ואז נסענו באחד בלילה לבית חולים?" כן, אני זכרתי את זה. זה היה סיוט. והכל בגלל שקשה לי לשלוט על עצמי כשאני כועס. "כן אני זוכר את זה, זה היה סיוט לנסוע בלילה לבית חולים. אני אשתדל לעצור את עצמי בשבילך." אהרון חייך, אני חייכתי אליו חזרה. "אז מה עם אבא שלך, הוא בא?" "אה כן, לגבי זה. אבא שלי לא יבוא הוא נסע בטעות לקרית ים והוא כבר לא יאסוף אותנו. נצתרך לחזור באוטובוס" "טוב, הכל משמיים" אמר אהרון ושם את כפו בכפי, התחנה הכי קרובה הייתה במרחק 8 דקות הליכה. הלכנו לאט, כל היום היינו על הרגליים. "אז אתה תבוא איתי מחר?" אהרון שאל אותי בקולו המתוק. "בטח שאני אבוא דובשן שלי" חיבקתי אותו בכתפיים. הגענו לתחנה, השעה הייתה תשע וחצי. חיכינו כמה דקות ואז האוטובוס הגיע. "בוא נשב בסוף" ביקש ממני אהרון בקול תחנונים כשעלינו לאוטובוס. "בסדר" עניתי לו קצרות, התעייפתי מאוד מהיום הארוך הזה. שילמתי לנהג וצעדתי אחרי אהרון לספסל האחרון. התיישבתי ליד החלון בצד הימני של האוטובוס, אהרון התיישב לידי. "תודה שלקחת אותי איתך תומר" אמר לי אהרון בחיוך. "אין בעד מה" החזרתי אליו בחיוך ופיהקתי, אהרון קירב אלי את שפתיו והתחיל לנשקני בטירוף צרפתית, אני לא הצלחתי להתנגד והתנשקתי איתו בלהיטות תוך כדי שפעם הלשון שלי נכנסת לפיו ופעם הלשון שלו לפי. אף אחד לא ראה בגלל שזה היה מאחורי שני ספסלים שהסתירו אותנו. אחרי איזה 12 דקות שהתנשקנו רצוף הפרדנו את שפתינו זה מזה. "זה היה נהדר!" אמר לי אהרון בלחש, "אתה מספר לי?" עניתי לו ונישקתי אותו בלחי, ידעתי שאם הייתי מנשקו בשפתיים היינו עלולים להכנס לסערת נשיקות שוב. האוטובוס שלנו הגיע לעיר, ירדנו בתחנה. הייתה רוח קרירה ונעימה שנשבה בפנינו, והרחוב היה כולו חשוך מלבד שני פנסי רחוב שדלקו ואחד מהם נדלק ונכבה כל כמה שניות. "הגענו" אהרון הודיע חגיגית. עלינו הבייתה, התקלחנו והתארגנו לשינה. "אהרון, בוא נלך לישון מוקדם שלא נהיה מחר עייפים" "בסדר, עוד רגע. פשוט אני צריך לעשות משהו קטן" "טוב בסדר, רק תסיים מהר טוב? אני לא אחכה לך בסדר?" הודעתי לו. "בסדר, אתה יכול ללכת לישון. עוד רגע אני מגיע" אני כיביתי את המנורה ונרדמתי.