חלק ראשון

"טוב, אני הולכת". אמרתי.
"אה! את לא רוצה להמשיך בדיון?" שאלה.
"נו, אז מה את רוצה להגיד?" השבתי.
"לא חשוב, בכל מקרה את לא מקשיבה אף פעם. אי אפשר לעשות איתך דיון." הטיחה.
"אני לא מקשיבה אף פעם? אני?! אני מדברת איתך אלף פעמים ואומרת לך וזו את שלא מקשיבה אף פעם!"
עכשיו היא הפנתה דבריה לאימי. "את צריכה לראות איך היא מתנהגת אלי בבית הספר, כמו סמרטוט!" צעקה לאימי.
"אני? זה לא נכון! מה את מדברת? מתי בדיוק? זה שקר!" צעקתי חזרה.
"את יודעת מה? אל תשבי לידי בשיעור ואל תדברי איתי יותר לעולם עד להודעה חדשה!" היא צרחה עליי, בעיניה נקוו דמעות.
גם בעיניי עלו דמעות. דמעות כעס, אכזבה וחרטה.
אימי רק המשיכה בעיסוקיה בתוך הארון שבמטבח, מסדרת אותו.
'גם כן! אוף! אני מרגישה שאני משתגעת!', הנחתי את כוס המים הקרים על השיש ועשיתי את צעדיי לחדרי, להתחיל לנקות לקראת פסח.
"שחר, בואי רגע." קראה לי אימי. 'עכשיו היא נזכרה?' חשבתי לעצמי בכעס.
"מה?" שאלתי.
"תביאי לי את המטלית מהארון שמתחת לכיור." ביקשה ממעמקי הארון.
הלכתי לקצה השני של המטבח ופתחתי את הארון. חיפשתי סביב, אבל ראיתי רק שקיות.
"איפה? אני לא מוצאת!" קראתי.
"בארון, מתחת לכיור-" חזרה אימי על מה שכבר אמרה.
"נו כבר!" קטעתי אותה.
"יש קופסא- שם." המשיכה בשטף דיבורה.
הזזתי את השקיות וגיליתי מתחתם קופסא ירוקה גדולה. פתחתי אותה וריח חריף של חומרי ניקוי עלה באפי. הוצאתי מטלית אחת וסגרתי את הקופסא ואת הארון.
"קחי." הושטתי לאימי כשהגעתי אליה, ידי נשארה תלויה באוויר. היא הושיטה יד כדי לקחת והתמהמה.
"אולי לא הבהרתי את עצמי נכון, התכוונתי- מטלית לבנה." אמרה בהתנצלות.
חטפתי את המטלית מידה, צועדת שוב לעבר קצה המטבח ופתחתי את הארון כדי להוציא מטלית אחרת.
"איזה סירחון!" רטנתי בקול כדי שאימי תשמע.
"מה קרה, מה את מריחה?" שאלה אותי.
"ריח של חומרי ניקוי." השבתי לה, בעודי מושיטה לה את המטלית.
"מאיפה?" שאלה.
"אולי מזה שאנו משתמשים עם המטלית בחומרי ניקוי?" השבתי בציניות.
"מה פתאום! כיבסתי אותם. אולי את מריחה ריח של אבקת כביסה." השיבה.
"לא חשוב." אמרתי לה והפנתי את גבי, הולכת לחדר מהר, לפני שתבקש דברים נוספים.
התיישבתי על המיטה בחבטה, חשה תסכול וכעס. רק לפני כמה דקות הכל היה בסדר, אכלנו ארוחת צהריים ביחד, ואז פתאום התחלנו להתווכח ולצרוח אחת על השנייה.
'אולי זו אשמתי? ולא הייתי צריכה להתחיל לדבר בכלל.' חשבתי.
"אבל היא לא חייבת להגיב בצורה כזאת." השיב לי קול בראשי.
"אולי." מילמלתי לעצמי.
נשפתי בכעס. כן, זו בעיה שקרוב לשתי שליש מהיממה את נמצאת עם אחותך התאומה.