יותר מידי – פרק 2

"נו, נו, נו, תראו את אלה" אמרה בארסיות תוך כדי שהתקרבה, הסתובבה לקבוצה שלה, צחקה וראתה שכל הקבוצה שלה צוחקת איתה.
"מה את רוצה?" אמר ינון, הילד הכי בטוח בעצמו אצלנו בקבוצה.
"סליחה? תדבר יפה, אני לא אחת משלכם" אמרה ועשתה פרצוף של גועל.
כל כך רציתי להגיד לה : 'לא הולי, את לא אחת משלנו. את כלום. את שום דבר. כולך דיבורים. אף פעם לא ראיתי אותך עושה דברים כמו שאת אומרת. אז תסתמי את הפה שלך ותעזבי אותנו כבר.' אבל ברור שקפאתי במקום ולא הצלחתי להגיד את זה, כמו תמיד.
אחרי דקה שכולם הסתכלו עליה בשתיקה ולא אמרו דבר, הולי התחילה לצחוק, אמרה "אתם כל כך פתטיים" והלכה.
הולי, כמו שאתם בטח מתארים לכם בגלל שמה, היא באה מאמריקה.
היא ילדה יפה, שיער בלונדיני קצת אחרי הכתפיים חלק, עיניים תכלת מהפנטות וגוף פצצה.
הבעיה אצל הולי היא שהיא ילדה מושפעת. אם כולם יצחקו מאיזו שהיא בדיחה , גם היא תצחק, אפילו אם היא לא הבינה כלום מהבדיחה.
"היא ילדה כל כך מטומטמת" סיוון סיננה
"כל כך" אמרתי
נשמע הצלצול, וכל אחד מאיתנו הלך לכיוון אחר, לכיתה אחרת.

מהקבוצה שלנו יש ארבעה ילדים שאיתי בכיתה : ניצן, סיוון, מישל וירון.
מבין כל אלה, אני הכי מסתדרת עם מישל.
ניצן יכולה להיות ממש מעצבנת כשהיא רוצה, וסיוון חשה את עצמה.
מישל היא ילדה עדינה, רגועה, שקטה בדיוק כמו שאני אוהבת.
אז ישבתי ליד מישל, המורה לגיאוגרפיה הגיעה והשיעור התחיל.
"הרי האנדים הם בגובה של 8,000 מטרים המשתרעים …"
הייתי כל כך לא מרוכזת בשיעור, לא ידעתי מה לעשות.
החלטתי שאני יעשה של פעילויות הספורט שאני יכולה לעשות,
ריצה, הליכה, טניס, ריקוד, משקולות, הליכון, כדורסל וכל הדברים האלה.
פתאום הרגשתי משהו בגבי. זאת הייתה היד של יניב, הילד הכי חננה אצלנו בכיתה יחסית.
האמת, עכשיו שאני מסתכלת עליו, אם הוא היה מטפח את עצמו הוא היה יכול להיות ילד חתיך.
יש לו עינים חומות ושיער חום, אבל יש בו משהו מיוחד כזה, אני לא יכולה להסביר את זה.
בידו היה פתק.
לקחתי את הפתק ופתחתי אותו.
היה כתוב שם : 'את אנורקסית?'
גיחחתי לעצמי. עכשיו גם הוא מתחיל.
כתבתי למטה : 'לא, ממש לא. אתה לא רואה שאני שמנה?'
אחרי דקה הוא העביר לי שוב את הפתק, היה כתוב מאחורה : 'הדבר היחיד שאני רואה הוא את העצמות שלך.'
הסתכלתי עליו במבט של 'תעזוב אותי' והלכתי לזרוק את הפתק לפח.

"אני דווקא חושבת שאם היא הייתה יורדת בפופולאריות שלה, היינו מקבלים אותה לקבוצה שלנו. אנחנו לא פראי אדם" רותי אמרה בכעס
"אחרי מה שהיא עשתה? תגידי את נורמלית?" ינון אמר, לא פחות כועס ממנה.
"איך אפשר שלא? ולראות אותה לבד בהפסקות?" ניצן הרימה טיפה את קולה
עוד פעם היה ויכוח. הפעם על השאלה אם היו מוציאים את הולי מהקבוצה שלה האם היינו מקבלים אותה לשלנו.
אני אישית חושבת שכן, אבל אני לא כל כך אוהבת להתערב בויכוחים פה.
הויכוח הזה המשיך והמשיך, וכול רגע רציתי רק ללכת הביתה.
ושום דבר לא עומד בפני הרצון שלי.
חיכיתי לצלצול, שהגיע כעבור כמה דקות, הלכתי לחצר האחורית בלי שהקבוצה תשים לב, ויצאתי דרך הגדר.
נשמתי לרווחה שאף אחד לא תפס אותי והתחלתי ללכת לכיוון הבית.
"חכי!" שמעתי מאחורה.
הסתובבתי, זה היה יניב.
אוי, מה הוא רוצה עכשיו?