חיים כפולים פרק 2

פתחתי את עיניי והכל היה מטושטש, ניסיתי להתרכז במשהו, כל דבר, אך ללא הצלחה.
עצמתי חזרה את עיניי מנסה להירגע, לחשוב ולהתרכז. נזכרתי בפיסת הנייר, גל פחד תקף אותי. פתחתי במהירות את עיניי, נלחמת בטשטוש. ניסיתי להרים את ראשי אך הוא היה כבד מדי. הרמתי את ידי שהייתה מכווצת לאגרוף עד אותו הרגע, אך כשפתחתי אותה לא מצאתי שם דבר. החזרתי את ידי לצד גופי בתסכול.

חיפשתי בעיניי מין כפתור שאוכל ללחוץ עליי בשביל לקרוא לאחות או חוט למשוך. לאחר פרק זמן שהרגיש ארוך במיוחד של חיפושים התייאשתי והחלטתי לצעוק: "יש כאן מישהו?" שמעתי את קולי מהדהד בין קירות החדר, הלובן עשה לי כאב ראש.
"אחות?" צעקתי בקול צרוד, לאחר עשר שניות ניסיתי שוב: "אחות!" ניסיתי עשר פעמים לפני שהתייאשתי והחלטתי לחפש מישהו בעצמי.
קמתי בקושי רב ממיטת החולים לבושה בחלוק תכלת חלק, מתקדמת בצעדים כושלים לעבר כיסא שהיה מוצב ליד מיטת החולים, נעזרת בו ביד אחת בשביל להתיישר ובשנייה לוקחת את הסווטשרט שלי שהיה מונח על גב הכיסא. עזבתי את הכיסא וניסיתי להתייצב בעצמי, לאחר דקות אחדות של מאמץ לבשתי את הסווטשרט. הידיים שלי רעדו כאשר חיפשתי את פיסת הנייר בכיסים, אך כשמצאתי אותה נרגעתי – הרעידות פסקו והסחרחורת נעלמה.

המשכתי בדרכי לעבר דלפק הכניסה של בית החולים.
"סליחה?” שאלתי את המזכירה כאשר הרגשתי שחיכיתי מספיק בזמן שדיברה בטלפון על דברים שבבירור לא קשורים לעבודתה.
"רק שניה,” אמרה וסימנה לי לשבת על אחד הכיסאות שמולה, התעלמתי מההוראות שלה והמשכתי לעמוד מולה, החולשה והסחרחורות תקפו אותי בשנית. היא הסתכלה עליי לא מבינה למה אני לא הולכת לשבת על הכיסאות, אחרי כמה שניות היא נראתה אף כועסת, כנראה הרגישה שאני לוחצת עליה לסיים את השיחה. החלטתי לעשות מאמץ וללכת לשבת על הכיסאות שמולה, אולי כך כשתסיים את שיחתה תרצה לעזור לי יותר. פסעתי שלושה צעדים לעבר הכיסאות, בשלישי התמוטטתי לרצפה. שנייה לפני שהעיניים שלי נעצמו ראיתי את המזכירה קמה מכיסאה וצועקת לרופאים לבוא.
כשהתעוררתי ראיתי את המזכירה רוכנת לפניי ונראית מאוד לחוצה. כשראתה שהתעוררתי היא סימנה בידה למישהו להגיע .
“איך את מרגישה?” קול חדש שאל אותי, הקול היה רך והרגיע אותי מעט.
"אני בסדר, אני רוצה להשתחרר.” ניסיתי לקום אך הרופאה החזירה אותי למצב שכיבה.
" תנוחי מעט, תוכלי להשתחרר לאחר שנערוך כמה בדיקות,” היא אמרה והנהנתי בראשי.

*

התעוררתי במקום לבן, כל כך לבן עד שהיה מחריד. הראש שלי כאב כל כך, ניסיתי להתיישב, לאחר מאמץ רב הצלחתי. הסתכלתי מסביבי ומצאתי את הסווטשרט שלי שרוע על אריחי הרצפה בצבע בז'. אני מניחה שגם הם שמו לב שהמקום לבן מדי.
חיפשתי את הטלפון שלי בכיסי הסווטשרט וכשמצאתי אותו גיליתי שהוא מרוקן לגמרי מסוללה, נאנחתי והנחתי אותו על השידה שלצדי. תפסתי את החלק האחורי של ראשי והרגשתי רטיבות ביד, הסתכלתי על ידי, היא הייתה מלאה בדם המחזה גרם לי לבחילה. בדיוק אז נכנס רופא לחדרי ואמר לי שבקרוב אוכל להשתחרר.
"מה קרה לי?" שאלתי את הרופא.
"נראה כי נחבטת בראשך מעצם קהה," אמר. ניסיתי לסדר את מחשבותיי שצצו בזו אחר זו.
"מדרכה יכולה להיות עצם קהה?" שאלתי בתקווה שההסבר שנפלתי ברחוב ולא שמישהו חבט בי.
"כן, היא יכולה להיות עצם קהה.” נרגעתי מעט כששמעתי את התשובה שלו, "אם כי הדבר לא סביר לפי צורת המכה," המשיך.
"או, אני לא זוכרת כלום,” אמרתי מחכה להסבר.
"הגיוני מאוד, זה שכיח בקרב פציעות כמו שלך."
"הזיכרון הזה יכול לחזור?"
"אני מניח שכן, אך הסיכוי קלוש מאוד.” הנהנתי בראשי.
"אני יכולה טישו?” הוא הגיש לי חתיכת טישו שבה ניגבתי את ידי.
"אני יכולה להשתחרר?” המקום הזה עשה לי רע, רציתי ללכת.
"כן, את רק צריכה לחתום על הניירת ואת משוחררת.” הודיתי לו, קמתי מהמיטה והמשכתי לקבלה לוקחת בדרך את הסווטשרט. הרופא ליווה אותי בדרכי, מסביר לי על כך שאני צריכה להיזהר לא להיפגע ושאני צריכה לחזור בעוד חודשיים לבדיקה.
לאחר שחתמתי על הטפסים והייתי רשמית משוחררת שאלתי את הרופא אם אני לא צריכה לקחת תרופות או לשים משחה.
הוא נתן לי מרשם שהכין במעוד מועד ונתן לי צמר גפן לשים על הראש עד שהמקום יפסיק לדמם.
כאשר יצאתי מהמקום הזה קיוויתי שלא אצטרך להגיע לשם שוב.

*

ושוב, אני מוצאת את עצמי חותמת על טפסים שמעידים על כך שאני משוחררת. ויוצאת מדלת בית החולים.