חיים כמו שלי פרק 2

אני מרגישה מאוד לא בנוח על זה שאני נכנסת לחיים של נועם, כאילו , רק הכרתי אותו, זה לא שאני מכירה אותו כל החיים, ו.. אני מרגישה שזאת לא זכותי בכלל לשאול אותו שאלות אישיות אבל בכל זאת שאלתי.. טיפשה שכמותך! למה שאלת?

עדיין בבית:
הנחתי את היומן על השולחן, ונכנסתי להתקלח.. הייתי חייבת להתרענן קצת..
..
-"הכול בסדר מתוקה?" אמא שאלה אותי, כנראה הבחינה בכך שקרה משהו לא בסדר.
-"אהה, כן, אמא הכול מצויין!" אמרתי. "אין לך מה לדאוג, פשוט, את יודעת, עמוסה יותר מדי בלימודים…"
-"בטוחה? כי הפנים שלך נראות מודאגות, ואם זה בגללי אין לך מה לדאוג מתוקה, את יכולה לצאת מתי שאת רוצה, על תדאגי לי, אני בסדר גמור."
-"לא אמא, זה לא בגללך, אמרתי לך, סתם עניינים של ביצ'פר.."
-"בסדר מתוקה".
-"טוב אני הולכת לחדר, יש לי לסיים להכין שיעורים.."
..
-לא עשיתי את השיעורים, לא היה לי כוח, המוח שלי היה יותר מדי מפוצץ, עדיין חשבתי על אנג'לה ועדיין שאלתי את עצמי שאלות שאני יודעת שאף אחד, אף פעם לא יענה לי אליהם…

יום אחרי, בביצ'פר:
-"מצטערת על מה שהיה אתמול." אנג'לה התחנפה.
-"זה בסדר אמרתי". למרות שעדיין כעסתי עלייה.
-"אז מי זה?" היא החליפה במהירות נושא, היא אף פעם לא הייתה אחת שאוהבת לבקש סליחה, תמיד הייתה מוצאת דרך מיוחדת משלה לגרום לאנשים לסלוח לה, ומבלי לבקש סליחה, אני מתכוונת מבלי לומר את המילה סליחה, בואו נאמר שהמילה סליחה זו אחת המילים שלא נמצאת באוצר המילים שלה..
-"מי זה מי?" שאלתי בכוונה כאילו לא ידעתי למי התכוונה, למרות שידעתי שהיא התכוונה לנועם.
-"ההוא שהיה איתך אתמול".
-"אהה.. הוא.. אממ… ידיד שלי." אמרתי לבסוף.
-"ידיד שלך, איך קוראים לו?" היא התחילה לחקור.
-"ואפשר לדעת למה את חוקרת?"
-"סתם… כאילו, את יודעת, את לא חייבת לספר לי, אבל אם את רוצה את מוזמנת.."
-"א-נ-י ל-א ח-י-י-ב-ת ל-ס-פ-ר ל-ך???? :O את רצינית? ממתי את לא רוצה שאני יספר לך דברים?"
-"כן, אם לא בא לך, אז לא בא לך, זכותך, אבל.. את יודעת, אם בכול זאת.. אז.. אני פה." היא אמרה בחויך גדול שנפרס על פנייה.
-"נועם, קוראים לו נועם. ולא, הוא לא מה שאת חושבת שהוא, הוא רק ידיד שלי ושלא תחשבי גם על דברים אחרים שקשורים ב.. את יודעת, חבר וחברה.."
-"נועם אהה?" שם יפה.. אני? מי אמר משהו על חברות? אבל… תחשבי על זה, נועם מתחרז אם נועה, זה שילוב מנצח!
-"חחחחחחח, לא מצחיק בכלל!! הוא רק ידיד שלי וזהווווו! יאללה בואיי נעוף לכיתה לפני שנעוף לכיתת ריתוק!

קניון, שעה 4:
-"אז למי אני מחכה בכלל? מה אני עושה פה? אלוקים יעזור לי, אני והטימטום שלי, לא סתם אומרים טימטום מהלך על בלונדיניות…" שמעתי את חן מדברת אם עצמה.
-"חן?" התקרבתי אלייה.
-"נועה!" היא צעקה בהתלהבות.
-"מה המצב? שאלתי.
-"לא הכי וואווו, אבל בסדר.. מה איתך?"
-"בסדר…" אמרתי. אשכרה ניהלנו שיחה כאילו אנחנו מתכתבות באייסי או בפייס..
-"נועה!" מישהו צעק.
-"נועם, היי.. איך היה במשחק?"
-"אל תשאלי.. מבאס רצח, הפסדנו!"
-"לא נורא", אמרתי. "תמיד יש הזדמנות שנייה!"
-"נגיד שאת צודקת". הוא אמר בחיוך עקום. "אז מה עם החברה שלך, את יודעת, ההיא מאתמול, הכול בסדר איתה?"
-"אממ.. כן, פתרנו את זה בנינו, הכול בסדר, אל תדאג…"
-"אני שמח." אמר בחיוך רחב.
-"אמממ, אממ .. אחחחח.. חן התחילה להשתעל.. "הלווו, אני כאן, כאילוו , אני עומדת ממש לידכם אז אם אכפת לכם, קצת יחס…"
לגמרי שכחתי שדיברתי איתה בכלל, כאילו לא הייתה שם…
-"אהה, סורי.. נועם תכיר זאת חן, חן תכירי זה נועם.."
-"נעים להכיר". נועם אמר לחן בקול מתוק.
-"נעים להכיר גם אותך.." חן אמרה ועוד שנייה נמרחה עליו.
-"טוב, אנחנו צריכים ללכת." פתאום אמרתי. לא יודעת מאיפה בא לי הדחף הזה להגיד את זה.
-"אתה לא חייב ללכת… אני מתכוונת אתם לא חייבים ללכת, אתם יכולים להישאר… חן אמרה וישרה מבט על עיניו של נועם, והרגשתי שהוא מעט נבוך.
-"לא, זה בסדר." נועם אמר לה. אנחנו באמת צריכים ללכת… אבל תודה על ההזמנה.."
-"ביי". אמרתי.
-"ביי, נועם." היא החזירה. אני מתכוונת.. ביי.. היא אמרה.

בשכונה של נועם:
-"אז מי זאת החן הזאת?" נועל שאל.
-"סתם איזה אחת מהשכבה שלי."
-"סתם איזה אחת? היא לא חברה שלך?"
-"לא היא לא.. אני מתכוונת היא חברה שלי, אבל כאילו לא הכי, יעני אני מדברת איתה פה ושם אבל חוץ מיזה…"
-"אהה…" הבנתי. הוא אמר וסידר את החולצה שלו.
-"אפשר להעביר נושא?" שאלתי, מנסה להישמע רגועה ושקטה, כי אם לומר את האמת? לא כל כך היה לי חשק להמשיך לדבר על חן הזאת.
-"כן בטח מה שבא לך."
-"אפשר לשאול אותך שאלה?"
-"כן, בטח."
-"שאלה קצת אישית, מקווה שלא תתרגז.."
-"להתרגז עלייך מה פתאום, איך אפשר?" אמר בחיוך.
-"מה הקטע אם אבא שלך? כאילו, שמתי לב שאתם לא מסתדרים בניכם.."
חלפו להם כמה דקות של שתיקה.. ואז אמרתי.
-"אתה לא חייב לענות לי אם אתה לא רוצה.. מצטערת, פשוט תשכח ששאלתי אותך את השאלה הזאת.."
-"לא זה בסדר, אני דווקא רוצה לספר לך, פשוט.. אני מחפש את המילים הנכונות."
-"לא." התעקשתי. "סליחה שאני מחטטת בחיים שלך, פשוט.. לא משנה.. אהה.. כבר חמש אני צריכה ללכת, נדבר כבר אוקיי? יאאלה ביי.."
-"רגע, חכי שנייה". הוא צעק.
-"מה?"
-"הצעיף שלך, קחי, כמעט שכחת אותו."
-"אה נכון, תודה! יאללה ביי.."
-"ונועה?"
-"כן?"
-"אל תרגישי חרטה על השאלה ששאלת אותי, דווקא חיכיתי שמישהו ישאל אותי את השאלה הזאת.. אני מבטיח לך שאני יספר לך"
-"אמרתי לך, אתה לא חייב לספר לי, לכולנו יש סודות, וחלקנו לא אוהבים לשתף את הסודות האלה וזה בסדר גמור ו…"
צילצול הפלאפון שלי קטע את השיחה ביננו..
..
-"נועה, מתוקה את לא מתכוונת להגיע לחוג ג'אז היום? המורה שלי לג'אז הייתה בפלא'.."
-"אהה, מצטערת שכחתי מיזה לגמרי.. אני תכף מגיעה, יש עוד זמן לא?"
-כן מתוקה יש לך בערך עוד עשר דקות אז תמהרי אוקיי?"
-אוקיי אני באה.."
-"יאללה ביי מתוקה."
-"ביי."
-"יאללה נועם באמת אני צריכה לעוף, נדבר איתך יום אחר אוקיי?"
אמרתי והלכתי הכי מהר שאני יכולה, איך שכחתי מהג'אז?
-"ביי". נועם צעק לי מרחוק..
-"ביי". אמרתי. ולא נראה לי שהוא שמע כי כבר הייתי ממש רחוקה…
..

אני מרגישה מאוד לא בנוח על זה שאני נכנסת לחיים של נועם, כאילו , רק הכרתי אותו, זה לא שאני מכירה אותו כל החיים, ו.. אני מרגישה שזאת לא זכותי בכלל לשאול אותו שאלות אישיות אבל בכל זאת שאלתי.. טיפשה שכמותך! למה שאלת? ואם הוא לא הרגיש בנוח בגלל זה? למרות שהוא אמר שזה בסדר, אני לא מאמינה שזה בסדר, כאילו מה אכפת לך מה עובר עליו בחיים? כאילו ברור שאכפת לך, כי בכול זאת, הוא ידיד שלך.. ועכשיו אתם מדברים כאילו הכרתם כל החיים אבל..
די! תפסיקי לשבור לעצמך את השכל, שאלת שאלת! בעיה שלך..
כול זה כתבתי ביומן שלי והדגשתי את זה באדום חזק! שזה יהיה בולט לעין, למרות שאני היחידה שרואה את זה..