חיים בסרט

לוסי מספרת:

"לוסי" קראה אמא "בואי רגע"
"אוך אמא זה דחוף?"שאלתי למרות שכבר ידעתי את התשובה.
"כן"
'כפי שחשבתי' אמרתי לעצמי ועזבתי את המחשב.
גררתי את עצמי לכיוון הסטודיו של אמא שבו היא תפרה ועיצבה את כל התלבושות לסרטים של דוד סדריק.
סדריק הוא במאי מפורסם הוא יצר ויזם מלא סרטי קולנוע. אני ואחי התאום ליאו הופענו כבר בלא מעט סרטים…

נכנסתי לסטודיו שם ישבה אמא וליידה, על קולב מעוצב, הייתה שמלה שחורה, קצרה ויפה.
"כן, מה?" התקרבתי ונגעתי בשמלה.
"הדברים הרגילים: את צריכה למדוד את השמלה הזאת." אמרה אמא.
"לאיזה סרט הפעם?" התעניינתי
"'רכבת הקליע' אם אני לא טועה. זה לאמילי"

אמילי היא בת דודה שלי. היא בת 16 (כמוני) והיא הבת של דודה קייטי, אחותו הגדולה של אבא.

נכנסתי למלתחה ולבשתי את השמלה.
היא דווקא התאימה עלי, חבל שהיא לא בשבילי…
יצאתי בהליכה אופנתית על העקבים שנקשו על רצפת העץ בהתאם לצעדי.
"מעלף!" אמא מחאה כפיים.
היא סימנה לי להתקרב אליה כדי שתתקן משהו שרק היא מסוגלת לראות.
"אמא," אמרתי בזמן שהיא הוציאה מחט, גזרה ופרמה חוטים. "מתי אנחנו נתחיל ללמוד בבית הספר תיכון הזה, איך קוראים לו?"
"בראיין-לקס" אמא לא הרימה את מבטה. "בעוד שבועיים"
"אבל למה אנחנו הולכים לבית ספר תיכון ולא לפנימייה, כמו שכולם עושים כאן?"
"אמרתי לך כבר לו (קיצור של לוסי), יש לך יותר מדי דברים לעשות. בשבוע את הולכת לפחות לשלוש חזרות וחמש מדידות! אם תחזרי רק בחגים לא יהיה לך זמן לכל זה." היא הסבירה בסבלנות למרות שכבר התווכחנו על הנושא הזה. "אבל בבית הספר הזה, אף אחד לא מכיר אותי. זו תהיה הרגשה שונה."
אמא עזבה את המחט, שדקרה אותי בירך. "את? את, שמופיעה מגיל חצי שנה והייתה אחת הדמויות המרכזיות ב-מב"ס? את, האחיינית של אחת הסופרות המפורסמות, ושל אחד הבמאים הגדולים באמריקה? הנכדה של הזוג פרקינסון? את לא תהיי מוכרת???"
שתקתי. זה באמת היה נכון. הדודה קייטי היא סופרת מצליחה, היא כותבת בעיקר ספרי מתח לנוער (יש לנו את כולם בבית), דוד סד' הוא חתיכת במאי שהוציא מלא סרטים, בגיל חצי שנה הופעתי ב- בייבי-סיטר, וסבא שלי (אבא של אמא) הוא סוחר יהלומים עשיר (ליום הולדת 10 הוא נתן לי צמיד זהב משובץ יהלומים נדירים. אחרי שסבא הלך אמא שמה את הצמיד בכספת ונראה לי שהוא נשאר שם עד היום). וגם אם אמא לא ציינה את זה, היא בעצמה סטייליסטית דגולה ואבא הוא זמר.
"אבל… אני ארגיש שם לבד-" "יש לך את ליאו, לו'. ותאמיני לי, את תתרגלי מהר לשם" היא ליטפה את שערי החום.
הורדתי את השמלה וחזרתי לחדר. בדרך במדגות פתאום התנגשתי בגוש פרווה יפה ולבן, שקיפץ ונפל כמה מדרגות מטה.
"מר פורקל, אתה לא אמור לעלות ללמעלה." ליטפתי את פרוותו של פורקל. בגיל ארבע ביום ההולדת שלי ושל ליאו, אלי, חברה של אמא החליטה למסור לנו כמתנת יומולדת את פורקל, היא גידלה אותו שנתיים אבל כשהוא גדל, היה קשה למצוא פינה מתאימה בדירה הקטנה שלה שהוא יוכל לישון בה. אז לכן בגלל שהבית שלנו גדול ומרווח ובגלל שאנחנו מחבבים חיות היא מסרה אותו לטיפולנו. לפורקל יש כתם שחור ליד האף כמו שפם, וכשאני וליאו היינו קטנים קראנו לו 'מר' פורקל…
פורקל קישקש בזנבו השעיר וניסה לטפס עלי."הבנתי אותך אבל עברו הימים" אמרתי והתחלתי לרדת במדרגות כשהוא אחרי. אחד הדברים שאהבנו לעשות היה שאני הייתי משחקת איתו באמא ותינוק, ואז הייתי מרימה אותו על הידיים שלי ומלטפת אותו ומאכילה אותו, אבל תמיד אמא שנאה את המשחק הזה…

בכלל לא עדכנתי את פנסי' חשבתי לעצמי בדרך לחדר.
פנסי זאת החברה הכי טובה שלי. מאז שהיה לנו יום הולדת שלוש ביחד בגן אנחנו היינו עושות כמעט הכל ביחד, ולמדנו באותו מקום. אבל עכשיו אנחנו ניפרד, היא תלך לפנימייה ואני אלך לבית ספר תיכון.
"לך לשחק פורקל" אמרתי לו מוטרדת. פורקל עשה תנועה שדמתה להנהון וקיפץ לדלת הכניסה של הבית. אחרי שוידאתי שהוא עסוק בכדור הגומי שלו, פניתי לחדרי והתיישבתי על יד שולחן העץ שלי.
פתחתי את הפלאפון ונכנסתי לווצאפ שלנו.

פנסי BFF:
לוסי: תנחשי מה?

פנסי:מה???

לוסי: אני לא הולכת לפנימייה :(

פנסי: באמת? אז לאן את הולכת?

לוסי: לבית ספר תיכון.

פנסי: איזה אחד?

לוסי: בריין לקס! משהו כזה. איך בכלל כותבים את זה?! נכון שם קצת מוזר?

פנסי: נכון… יו, מסכנה.

'אני באמת מסכנה' חשבתי לעצמי

לוסי: כן. ואת לא יודעת למה!
והוספתי- בגלל הסרטים שלי!!! תכלס אמא שלי צודקת… אבל אף אחד לא מכיר אותי.

פנסי: אבל תשמרי איתי על קשר מתי שרק תרצי.

לוסי: כן זה הדבר היחיד שמחזיק אותי, נראה לי.