חיים בסרט-פרק 9

אבא (מרכוס) מספר:
אחרי שליאו ומרי יצאו, הוצאתי את הסמארטפון והחלטתי במקום להתקשר אישית להתקשר לבית שלה. מספר שכבר יותר מעשר שנים לא השתמשתי בו. חייגתי, ונהיו לי פרפרים בבטן כשנשמע הקול המוכר של חיוג.
״הלו?״ נשמע קול בחורה. הייתה לי בחילה. ניסיתי להירגע.
״שלום, עם מי אני מדבר?״ ״אתה מדבר עם רו- היי, תחזיר לי את זה!!!!״ הקול התעמעם, ואז- ״תהיי בשקט!״
הקול החדש דיבר בנימה חשובה: ״שלום הגעת ללשכה של בית משפחת פלינט, איך אנחנו יכולים לעזור לך?״
נשמתי עמוק, הגעתי למקום הנכון. עכשיו כבר אי אפשר להתחרט. התעלמתי מהשאלה הקודמת וניסיתי שוב לדעת עם מי אני מדבר. ״מי זה?״
״ג׳קי ודניס פלינט. איך אנחנו יכולים לעזור לך?״
״אימא שלכם בבית?״ שאלתי.
״לא!״ הם ענו מיד.
״ואבא?״ ניסיתי את מזלי.
״לא!״ הם ענו במהירות.
״ג׳קי, דניס, מי זה שם?״ נשמע קול של אישה, מרוחק יותר.
״אה, אממ, כלומר, זה…״ הם כחכחו בגרונם ״כאילו, מישהו רוצה אותך, אמא!״
החלטתי לדבר, ושאלתי, חושד ומשועשע כאחד, ״אמרתם שאמא לא בבית?!״
״תגידו לו שיתקשר אלי אישת. אני לא יכולה לרדת״ אימם הצילה אותם מהטפת מוסר מביכה.
״שמעת?״ אמר אחד התאומים וניתק.
נאנחתי, ׳ילדים שובבים׳ מלמלתי לעצמי
אוקיי, אז בכל זאת אני אצטרך להתקשר אישית. עכשיו הייתי נינוח, הקול היה נחמד ורגוע, ולא היה נראה לי שנשקפת לי סכנה.
חייגתי.
״כן, אתה זה שהתקשר אלי מקודם?״ הקול היה ענייני.
״כן״ עניתי ״מדבר מרכוס אוונס, בעלה של מרי״
עצרתי את נשימתי בזמן שהיא אמרה ״אה, מרכוס. כן״ היא נשמעה מופתעת וקצת עצובה.
״תשמעי, את זוכרת אולי את פורקל, הכלב שלנו?״
״אה, פורקל, כן, בטח שזוכרת. מה שלומו באמת?״ היא התחילה לחזור לעצמה.
״אז הוא- קרה לו משהו והוא…״
״צריך טיפול רפואי?״ היא נלחצה לרגע.
״הלוואי, אבל זה כבר מאוחר מדי…״
היה שקט על הקו למשך כמה שניות, ואז היא אמרה ״אוי״ קטן ועצוב.
״עזבי את זה. בכל מקרה: עכשיו, בעקבות זה שפורקל-״ היה לי קשה לבטא את המילה, ״ליאו ולוסי עצובים ומכונסים בתוך עצמם. את זוכרת אותם? את התאומים שלנו?״
נזכרתי שהיא בקושי זכרה אותי.
״כן, כמובן. הם בני 12 או 13? נכון?״ היא חזרה לעצמה.
״לא, הם קצת גדלו בכמה שנים. בעוד ארבעה ימים הם יהיו בני 16. אנחנו עושים מסיבת יום הולדת, את מוזמנת לבוא עם בעלך והילדים.״
״אה תודה, נראה אם זה יסתדר. ודרך אגב, גם ג׳קי ודניס, הבנים שלי, בני 16. כיתה י׳, נכון?״
״כן! טוב, ובחזרה לענייננו, העיקר זאת לוסי. היא הייתה קשורה מאוד לפורקל, היא עצובה מאוד בגלל זה." נשמתי לרגע, ״בעצם חשבנו אני ומרי, שנקנה כלב חדש בתור מתנה לתאומים. כלומר, ליאו יודע את זה והוא יעזור לנו להסתיר את ההפתעה מלוסי. אבל אז חשבתי שאפשר שהמתנה תהיה גם ממך״ עצרתי לבדוק אם היא הבינה.
״מה זאת אומרת גם ממני?, שאני אקנה את הכלב?״ היא התפלאה.
״שאנחנו נקנה ממך את הכלב״ לראשונה, מזה כמה ימים, צץ חיוך על פניי.
הייתה שתיקה ואז היא אמרה בשמחה ״איזה רעיון מדליק מרכוס! אשמח להשתתף! איזה כלב תרצו? אני אדאג שיגיע עד אליכם.״ היא התחילה לעבוד והציעה לי כל מיני סוגים של כלבים, שונים ומשונים.
בסוף החלטנו על כלב מסוג ראסל טרייר לבן עם כתמים חומים שובביים.
״אבל שים לב״ הזהירה. ״יש לו חרדה מרעשים חזקים!״
״אין בעיה! אנחנו נטפל בו בעדינות ונאהב אותו״
״חשוב שתזכור: לפעמים רק אהבה זה לא מספיק. אני אשלח לך את כל הפרטים עליו באימייל״
״מצוין, תודה רבה!״
״עוד משהו?״
״כן. איפה אתם גרים עכשיו?״ התעניינתי.
״אז זהו, שבדיוק עברנו דירה ואנחנו גרים בניו ג'רזי, איסט אורנג׳.״ היא אמרה.
״אה איזה יופי! אנחנו גרים די קרוב, תשלחי לי למייל את הכתובת המפורטת שלכם ונקפוץ לבקר״
״בסדר, גם אתה תשלח לי את הכתובת שלך כדי שנוכל להעביר את הכלב ולבוא למסיבה.״
וכך נפרדנו לשלום.
אח, אין על אדל! אני בטוח שהיא תעמוד בהבטחתה. הרי היא וטרינרית והיא תביא לנו כלב טוב, בריא, ושמח.
אדל היא אחותה של מרי. טוב, אחותה המאומצת של מרי.
למען האמת לפני כמה שנים הן רבו על משהו ומאז הן לא דיברו או יצרו קשר. אם לא הקשר שלי ושל ריצ'רד, בעלה של אדל, עכשיו כל משפחה הייתה בחייה הפרטיים ובלי שום קצה חוט של מידע על קרוביה.
במסגרת היותה וטרינרית ובגלל שלפעמים אנשים נוטשים אצלה את החיות שלהם, אדל הקימה בית לכלבים ולחיות מחמד ומידי פעם באים אלי אנשים ומאמצים את אחד הכלבים שנמצאים אצלה בתמורה למעט כסף.

חשבתי שאולי כלב שעבר משהו בחייו יתחבר עם לוסי יותר מסתם כלב…

נ.ב-רציתי להוסיף ולומר שאת הסיפור אני לא כותבת לבד אלא עם חברתי וכל התגובות מופנות גם אליה.😘