חיים בסרט- פרק 6:

פרק 6
ליאו מספר:

אמא החניקה יפחה, ולוסי הסתכלה עלי כאילו היא מצפה שאגיד שזה לא אמיתי. לא הבנתי מה היא רוצה ממני.
עמדנו ככה עשר דקות, והגוש שעל הספה עדיין לא זז. הרגשתי מוזר. איפה פורקל? למה הוא לא בא לקראתנו כשחזרנו מהתיכון?
לוסי ניגשה לספה ואז הכל התחבר לי.

זה היה פורקל. משהו קרה לו. הדבר הכי נורא בעולם. לוסי עצובה. איך זה קרה?! אמא עצובה. אבא בעבודה. פורקל היה החבר הכי טוב שלנו. שלה. של לוסי.

מיליוני מחשבות התרוצצו במוחי.
לוסי טמנה את פניה בפרווה שלו. היא מילמלה משהו שלא הבנתי…
ניגשתי אף אני לפורקל וליטפתי את פרוותו הנעימה והלבנה. התיישבתי על השטיח ליד הספה, לוסי ניסתה למצוא דופק, אך לבסוף התיישבה ביאוש לידי. לא הסכמתי לקבל את זה, ושלחתי את ידי לנסות למצוא, אפילו את הסימן החלש שבחלשים. תקווה קלושה שנגוזה מיד. לוסי הסתכלה עלי ועיניה נמלאו דמעות. היא הניחה את ראשה על כתפי, עוצמת את עיניה בחוזקה כאילו היא חולמת חלום רע שהיא עוד רגע תתעורר ממנו והכל יחזור על מקומו בשלום.

לבסוף אמא השיגה את אבא בטלפון ואמרה לנו שהוא יגיע עוד חצי שעה, אך כל שניה דמתה בעיננו כמו נצח.
אחרי שאבא הגיע וקלט מה קרה, עטפנו את פורקל בסדין לבן ויצאנו לחצר כדי לקבור אותו.
שם, בין הפסיפלורה לוורדים אבא חפר את הבור ולוסי הניחה את פורקל שם. כולנו כיסינו את הבור באדמה, ואז, לפני שמישהו הספיק לומר מילה, לוסי רצה הביתה בוכה בכי תמרורים.

מצאתי אותה בחדרה, יושבת במיטתה, מסתכלת על אלבום התמונות של פורקל שבמחשב. היא עברה תמונות מהר, כאילו היא לא רוצה לראות את התמונות – אבל חייבת.
היא עצרה בתמונה אחת, שבה נראו אני, היא – וכמובן, פורקל. זה היה יום ההולדת שלו. כשאני ולוסי היינו בני ארבע.
שמנו לו כתר והכנו לו ערימת דוגלי בתור עוגה, שלא יקנא שלנו מכינים עוגה ליומולדת ולו לא.

לוסי הרימה את מבטה מהמחשב והסתכלה אלי, העיניים שלה היו אדומות מבכי. ניסיתי להגיד לה משהו מעודד, אבל שום מילה לא יצאה מפי. היא סימנה לי לשבת לידה ושנינו בהינו, שקועים במחשבות, בתמונתו של פורקל.
אחרי כמה זמן, לא יודע כמה, אמא נכנסה לחדר ונשאה איתה מגש פירות וקנקן מים, שהזכיר לנו שלא אכלנו עדיין ארוחת צהריים. תוך שניה המגש נהיה ריק.
אמא פלטה "הכל יהיה בסדר" קטן ויצאה מהחדר מביטה עלינו בדאגה.

אחרי כמה דקות של שתיקה, לוסי אמרה במגומגם, "אני מעדכנת את פנסי" "טוב." יצאתי מהחדר כדי לתת לה פרטיות ופתאום הבנתי שאין לי את מי לעדכן. אבא ואמא כבר יודעים ובטח סיפרו לכל המשפחה (ואולי גם לסוכן שלנו, שידע שאנחנו לא יכולים להתאמן לסרטים עכשיו.) מילי שונאת כלבים, ואת כל מי שבפנימייה זה לא אמור לעניין.
אני חייב להתחיל להתחבר עם תלמידים אחרים מהכיתה.

הטלפון שלי התריע על הודעה נכנסת.
זאת מיליסנט.

מילי⁦♥️⁩⁦♥️⁩

מה נשמע? איך הולך בלימודים?

ליאו: סבבה. הכל טוב. מה איתך?

מצויין! כולם פה נורא נחמדים.

ליאו: איזה יופי! חבל שאני לא יכול ללמוד שם. המחנכת שלי קשוחה כזאת.

מסכן שלי!! מתי נוכל להיפגש?

ליאו: רק הבוקר דיברנו בסקייפ

אתה לא רוצה להיפגש איתי???

ליאו: ברור שאני רוצה

אתה לא חייב אם אתה לא רוצה.

ליאו: אמרתי שאני רוצה!!

מעולה! מתי נוח לך?

הלווו

ליאו??🤔

ליאוווווווו!!!!!

ההודעות המשיכו לזרום אז כיביתי את הטלפון. לפעמים היא קצת מעצבנת, מיליסנט…

נ.ב: רציתי להוסיף שאת הסיפור אני לא כותבת לבד אלא עם חברתי וכל התגובות מופנות גם אליה⁦☺️⁩