חיים בסרט- פרק 5

לוסי מספרת:

באוטובוס חזרה מבית הספר, הרהרתי קצת על ג'יימי. בשלב מסוים ליאו שם לב שאני שקטה מהרגיל.
"הי, לוסי," הוא פנה אלי "את בסדר? את מרגישה טוב?"
"אה, כן, בטח, ברור!" ניערתי את ראשי ממחשבות. "למה?"
"לו'ידע, את נראית מהורהרת."
"כן" הודיתי באנחה.
"מה כן? על מה את חושבת?" הוא חשב קצת,הרים גבה, ואז הוסיף- "או יותר נכון שאני אשאל, על מי את חושבת?"
"אני לא חייבת לספר לך הכל, ליאו." הסתובבתי אליו במושב.
"נווווו" הוא לחץ עלי. איזה אח זבל…
"טוב, אז חשבתי שזה קול"
"מה קול?" ליאו לא הבין לאן אני חותרת.
"חשבתי שאתה יודע הכל." עקצתי אותו.
"אני חייב לדעת הכל, אבל זה לא אומר שאני יודע הכל."
"אוווו, ליאו, איזו צניעות, אני נמסה פה." צלצלתי בפעמון כדי לסמן לנהג שאנחנו יורדים בתחנה הבאה וניסיתי להתנהג כאילו לא קרה כלום.
"את לא תצליחי להתחמק מלענות לי. מה קול?"
"אתה לא חושב שזה קולי שג'יימי הזה, הוא קרוב של טום?"
"את מתכוונת אח שלו"
"כן"
"טוב, זה באמת צירוף מקרים מוזר, אבל זה יכול לקרות." ליאו משך בכתפיו ונשען אחורה. אבל אז חיוך זדוני עלה על פניו "את לא חושבת שהוא חמוד?".
"חמוד?!" נעצתי בו מבט חודר "ליאו אוונס, תתקן אותי אם אני טועה, אתה קראת לבן חמוד?"
"לא!" הוא קרא במהירות, "לא הבנת אותי נכון!"
"אז למה התכוונת?" ניסיתי שהוא יודה.
"סתם, זה היה נראה שאת חושבת עליו הרבה, אז חשבתי שהוא מצא חן בעיניך." הוא התאכזב קצת.
"אל תדאג, אני יכולה להחליט לבד מי יהי-" האוטובוס עצר בחריקת בלמים בתחנה שלנו, השיחה נקטעה ואני לא יכולתי לגמור את המשפט. מיהרנו לרדת מהאוטובוס והמשכנו הביתה. לא הוצאנו מילה מהפה בהליכה, רק מבטים חטופים, שמוכיחים אחד את השני.

כשעברנו בשער אמא רצה אלינו בדמעות, וחיבקה אותנו. "מה קרה?" ליאו נבהל. אמא ניסתה להגיד לנו משהו, אבל לא הצליחה. בסוף היא סימנה לנו ללכת אחריה.
היא הובילה אותנו לסלון, על הספה היה גוש לבן דומם. הבטתי סביבי, מבטי מתחנן שזה לא קורה לנו.