חיים בסרט-פרק 2

ליאו מספר:

"אתה מוכן?"
"כן, אני מוכן אמא" אחזתי בכתפיות הילקוט.
"יופי מותק!" אמא חיבקה אותי ונתנה לי נשיקה. החזרתי לה נשיקה והצהרתי שאני יוצא.
לוסי באה בריצה ונתנה חיבוק לאמא.
"להתראות מתוקים שלי!!" אמא נפרדה ממנו.
"ביי!" אמרנו ביחד.
זה היה היום הראשון ללימודים.
לוסי ואני צעדנו על המדרכה לכיוון תחנת האוטובוס.
הגענו. אני עצרתי פתאום. גם לוסי.
כל החברה שלי וכל המפלצות שלה עמדו שם עם המזוודות.
היא זינקה עליהן וחיבקה חיבוק של בנות. כזה שמוחץ לך את העצמות.
ואני, אני לא יכולתי לזוז, כי מכל ערימת המפלצות- יצאה פיה אחת וחנקה אותי עם החיבוק הזה. זו הייתה מיליסנט פיקס, החברה שלי.
היא יפה מיליסנט, וחמודה. באחת ההפסקות בחטיבה היא ניגשה אלי והציעה לי שניהיה זוג. הייתי המום, אבל הסכמתי!
"מילי!" חיבקתי אותה במעט קושי. היא עזבה אותי, הסתכלה לי בעיניים ואמרה, "איזה כיף לפגוש אותך, ממש לפני הסמסטר הראשון!" היא לא הורידה את העיניים ממני.
"כן, כיף" לא ידעתי מה לומר.
מפינת הרחוב צצה ההסעה שלה ושל כולם (חוץ ממני ומלוסי).
"ביי חיים, ביי מתוק, ביי חתיך שלי!"היא נתנה לי נשיקה על הלחי ורצה להסעה מנופפת לי.
ראיתי את לוסי עוזרת לפנסי להעלות את מזוודתה לתא המטען ומתחבקת איתה חיבוק אחרון עד לחגים.
אחרי שההסעה יצאה התיישבתי על הספסל בתוך התחנה, לוסי זרקה עלי את תיקה והתיישבה לידי.
"וואו" אמרתי בזמן שהנחתי את התיק שלה על רצפת התחנה, "איזו מיליסנט היא!" חייכתי לעצמי. לוסי נחנקה מהכיף-כף שהיא אכלה, והסתכלה עלי כאילו נפלתי מהירח.
"מה? מה קרה?" שאלתי בחשדנות.
לוסי הסמיקה.
"נו, מה?" לא הנחתי.
מקצה הרחוב הציץ האוטובוס שלנו.
"לא משנה" היא הרימה את התיק ועלתה לאוטובוס.

כעבור חצי שעה האוטובוס עצר בתחנה אחת באיזה רחוב הומה אדם. איכשהו גילינו שזו התחנה שלנו אז ירדנו וברגע ששנינו היינו על המדרכה האוטובוס זינק קדימה מותיר אחריו אבק דוחה.
"איך למען השם, במקום הזה, אמור להיות בית ספר?" הסתכלתי סביבי.
"לא יודעת!" ענתה לי לוסי בטון כזה של- מה-אתה-רוצה-מהחיים-שלי??? וניגשה לאישה עם שיער חום (ופסים ורודים) בנעלי עקב בעובי של דוק…
"סליחה, את יודעת איפה יש פה איזה בית ספר תיכון בשם 'בריין לקס'?"
"בטח" האישה חייכה "הבת שלי לומדת שם. את פשוט ממשיכה פה בהמשך ובקצה הטיילת, שם בסוף זה 'בריין לקס", "תודה. בוא, ליאו".
רצתי אחריה. "תגידי את הבנת משהו ממה שהיא אמרה?"
"בערך, פשוט צריך לחפש פה טיילת כלשהי ולהיכנס אליה" היא המשיכה ללכת. הסתכלתי עליה בהלם ולא אמרתי כלום.
המשכנו לטייל לנו, כשלפתע לוסי צרחה "הנה היא!!" והצביע על טיילת גדולה ויפה שנהרו אליה מאות תלמידים.
לוסי תפסה בידי והחלה לרוץ לשם. היא דחפה חצי מהאנשים שהלכו, עד שפתאום היא נתקעה באדם קצת 'מלא' שחסם את דרכה.
"בחיי, הו, הביטו!" הוא קרא. "סוזן בלייט ברחובותיה הפשוטים של ניו ג'רזי!"
"לוסי" היא תיקנה אותו. "לוסי אוונס"
אישה עם קוקס די הדוק ניגשה אף היא אליה. "אמה בדוק!" היא הוציאה מחברת עם סמל של פסל החירות. "אפשר חתימה?"
עוד ועוד אנשים ניגשו אלינו.
"אומייגאד! אריאנה טלגמאייר, אני חייבת סלפי!" בחורה בערך בת עשרים פתחה את הטלפון שלה.
"לוסי אוונס!"
מיהרתי להתחבא מאחוריה אבל מישהו תפס אותי. אללי!!
"ג'ורג' מוריס?! גם אתה פה?!" "כן" לחשתי לעצמי.
"ממש מפגש מעריצים פתחנו פה…"
"אמ, חבר'ה" לוסי אזרה אומץ, "אנחנו קצת ממהרים לבית הספר שלנו אז-"
"הו, בוודאי!" האיש הגדול צעד אחורה. "קדימה כולם!! לפזר את האסיפה! חתימות אולי אחר כך!" כולם הלכו.
"ברוך שפטרנו!" אמרתי. "לגמרי" לוסי הסכימה איתי בלב שלם. "בכל מקרה, הנה השער"
מולנו ניצב שער ע-נ-ק-י שדרכו נכנסו מלא תלמידים בכל מיני גילאים.
"ייייייששששששש!!!!!!!" התחלנו לרוץ…