חיים אחרים -פרק 7-

נרדמתי כולי במחשבות על מחר ועל הלימודים בכלל…אחלה נושא להירדם איתו אבל לא חשוב…
___________________________________________________________
אני יושבת על פרח ע-נ-ק-י! ומולי עומדים נייט, אריק ופיטר בחיוכים דבילים ומביאים לי שיעורים בגיאומטריה. המון המון המון שיעורים בגיאומטריה! " א..אבבל חש..חשבתי שגמרתי עם זה לתמיד!" אני מסתכלת על הערימה שהולכת וגדלה עוד ועוד ולא יודעת מה לעשות. " אבל אני לא זוכרת חישוב שטח משולש! ו…וגם לא חזרתי על הנוסחאות של העיגול! וכמה זה פאי?" אני טובעת בערימות השיעורים ומבטיחה לעצמי להתכונן למבחן הבא.
"טרררררררר….טררררררר…..טררררררררר"
בום! משהו גדול ורך מעך לי את הפרצוף בצורה לא ידידותית בעליל. אני מנסה לפתוח את העיניים אבל הן ממש לא רוצות להיפתח.
"ייווואאווו, את יותר גרועה ממני תתעוררי כבר! את לא תספיקי להתארגן! וזה היום הראשון היום!" בת' צעקה אליי מהקצה השני של החדר. תודה רבה בת', עכשיו הבנתי למה הכרית הזאת מסריחה..סתם היא לא אבל אל תגלו.
אני מתמהמהת ומתפנקת קצת במיטה ומושכת את השמיכה מעל ראשי אבל הגיע הזמן לקום. אני רוצה להספיק להתארגן! בת' כבר התייאשה מנסיונותיה הכושלים להעיר אותי והלכה למקלחת להתארגן.
"קמתי.." אני צועקת לדלת של המקלחת בקול שלא היה מבייש שום קרפדה בעולם- בוקר, 'וותרו לי בבקשה.
"כל הכבוד, אבל את לא תספיקי להתקלח כבר….תתלבשי בינתיים, אני יוצאת עוד הרבה זמן." החזירה לי בעמימות.
אווף, טוב נו נתקלח אחרי הלימודים..
אני עומדת מול הארון ומתלבטת מה לקחת. אני לוקחת סקיני כחול מהמם וגופייה שחורה. מעל אני לובשת מין מעיל בד כזה, אפור (יפה ברמות!! אני חולה עליו, אני חושבת שזה הפריט שהכי אהבתי מכל מה שקניתי..) ואולסטאר עם הדפס של גרפיטי.
בת' סוף סוף יצאה מהמקלחת אז אני יכולה להיכנס להתארגן.

ירדנו לארוחת בוקר והבנתי שאני נמצאת בגן עדן. היה שם את כל סוגי הקורנפלקס שאפשר לדמיין! הסתערתי על הקראנץ'. אכלתי שתי קערות (כבר הזכרתי שאני בהמה?(; ) ובת' אכלה חביתה וסלט- אה כן, לי זה לא היה ממש רלוונטי כי אני חייבת קורנפלקס על הבוקר ( רצויי מתוק ושוקולדי) אבל היו שם מלא סוגי ביצים וירקות ולחמים וגבינות… סיימנו ולקחנו את התיקים שלנו- הריקים, האקדמייה מביאה לנו ציוד אבל ביקשו מאיתנו להצטייד בתיקים (לא שיש לי בעיה, יש לי תיק ממש מגניב).

נכנסנו לכיתה שהיה כתוב עליה אומנות ( דרך אגב לא אמרתי אבל בית הספר הזה מחולק לפי שנים. א' זה כמו שכבה ט', ב' זה כמו שכבה י' וכ'ו) וראינו מלא ילדים יושבים בקבוצות ומדברים. המורה עדיין לא הגיעה ואני ובת' מיהרנו להתיישב ופטפטנו לנו. המורה הגיעה בדיוק בצלצול. הבנים כנראה לא הצליחו לסגור את הברזים שלהם ותוך שנייה השולחנות שלהם התמלאו ריר…( כן הם פשוט דוחים אני יודעת…) אבל אני מודה, הייתה להם סיבה היא פשוט מהממת ( טוב מה אתם רוצים זאת ערפדה בוגרת ברור שהיא תהיה יפה יותר מכל בת אנוש שיצא לכם לראות בחיים!) היא הייתה גבוהה ורזה, אבל לא מהבנות האלה שנראות כמו שלד ומרעיבות את עצמן למוות, היו לה קימורים (והבנים לא פיספסו אותם). השיער שלה הגיע לתחת והבריק ברמות. העיניים שלה היו כל כך בהירות שלא היה כל כך ברור באיזה צבע הן והיה לה קעקוע מסתלסל מהרקה אל העין ועצם הלחי, זה החלק שהכי אהבתי בה.
"היי, אני אווה ואני המורה לאומנות שלכם. השיעור הזה נעשה היכרות ומחר כבר נתחיל לעבוד" היא אמרה בחיוך מסנוור.
"אז ככה, אני אשאל כל אחד באקראי שאלות שונות בסדר? אני רוצה שבינתיים תציירו לי מה שאתם רוצים איך שאתם רוצים ועם מה שאתם רוצים. רק תעשו טובה ואל תהרסו פה את הכל..זה צריך לשרת עוד המון תלמידים השנה" היא אמרה בגיחוך את הסוף וכל הכיתה צחקה בהערכה.
לקחתי דף פשוט ועיפרון והתחלתי לשרבט. לא ידעתי מה אני עומדת לצייר אבל אני אף פעם לא יודעת מה אני עומדת לצייר. אני מציירת מאז שאני זוכרת את עצמי, זה כמו תרפיה בשבילי. ככל שאני יותר משתחררת עם העיפרון ונותנת לו לצייר במקומי, יוצאים לי ציורים יותר טובים. הם משקפים כל כך טוב את מצב הרוח והמחשבות שלי שאני לא יכולה להרשות לעצמי להראות אותם כמעט לאף אחד. יש לי מחברת ציורים- היא היומן שלי, בה אני שופכת את כל ליבי ונותנת לרגשות להתפרץ החוצה. אפילו לבת' לא הראיתי את המחברת. עכשיו אני נרגשת כזאת אבל שמחה, יש בי מין שלווה פנימית חזקה עכשיו אבל ההתרגשות בכל זאת קיימת גם, הן מתקיימות ביחד האמת. אפילו שזה סותר זה את זה.
יצא לי ציור חמוד, לא רע בכלל..
אני תופסת את בת' בוהה בציור שלי ואחרי זה בי. "איך לא ידעתי שאת מציירת ככה?" היא שאלה, המומה.
"היית אמורה? זאת אומרת הייתי אמורה להגיד לך 'היי שמעי אני מציירת, רק שתדעי כאילו' ?" שאלתי בחיוך. היא גיחכה, היא לא התאפקה.
"כן, לא, לא יודעת אבל….מעניין איך לא חשבתי על זה" היא שקעה במחשבות ולאחר רגע הוסיפה "אבל תגידי אם את מציירת כל כך טוב איך יש לך כתב כזה מזעזע???"
"אין לי מושג, אין לי כוח להשקיע בו, אף פעם לא היה לי. כנראה בגלל זה. וחוץ מזה את יודעת שלחכמים יש כתב לא ברור…זאת כנראה הסיבה" אמרתי בחיוך.
"לריאלים מפגרת, זה לא שהם יותר חכמים הם פשוט יותר חזקים במתמטיקה ופיזיקה וכל אלה. ואצלך ברור שאת הומנית לגמרי- אחרת לא היית מציירת ככה" היא הוסיפה.
"כן ויש לי גם חולשה בגיאומטריה שאי אפשר להכחיש…כנראה שסתם יש לי כתב מזעזע.." אמרתי ושתינו צחקנו.
" מה שמך?" שאלה אותי אווה בחיוך נעים.
"לוגן" חייכתי אליה חזרה.
" את מציירת כבר הרבה זמן? או עוסקת באומנות כלשהי?"
"אממ…רק ציור אני חושבת, אני מאוד אוהבת לצייר אבל, יש לי מחברת שירבוטים" אני באמת ממש לא יודעת למה אמרתי לה את זה, אף אחד לא יודע מזה! חוץ מג'ון, אה וגם פיטר כי הוא ראה שהראתי את זה לג'ון בזמנו…היא פשוט נתנה מין תחושה של ביטחון, והיה ביננו מין חיבור מוזר, כמו של שתי חברות ממש טובות שמלאמלאמלא זמן לא ראו אחת את השנייה ופתאום נפגשו. רק שזה לא ככה, היא המור שלי ואני לא מכירה אותה. היא נראית חמודה וחכמה אבל זה רק רושם ראשוני ואני למדתי בדרך הקשה שרושם ראשוני אומר המון אבל הוא ממש לא אומר מספיק.
"הממ..נחמד, כן רואים שיש לך פה המון פוטנציאל..אני מניחה שהמחברת הזו פרטית? כמו סוג של יומן?" היא הסתכלה עליי במבט מבין ושותף.
"איך ידעת?" הסתכלתי עליה המומה.
"חח, חשבת שאת היחידה עלתה על זה שציור מקל על הלב הרבה יותר טוב ממילים? לפחות לחלק מהאנשים" היא חייכה. הייתי קצת בשוק אבל התגברתי והחזרתי אליה חיוך רחב. אולי בכל זאת יהיה פה מישהו שמבין אותי אחרי הכל.
"ומה שמך?" היא עברה לבת' ואני חזרתי לצייר.

הייתה הפסקה ואני ובת' יצאנו מהכיתה עם כולם והתיישבנו כולנו בקבוצת ספסלים ודיברנו וצחקנו. כל אחד בירר מי זה מי ומה זה מה ומי יהיה מקובל וכל השטויות האלה. אבל אני חייבת להודות שיש פה כמה שקרעו אותי מצחוק..

נגמרה ההפסקה והייתי צריכה להיפרד מבת'. נכנסתי לכיתה שהיה מודבק על הדלת שלה "יוונית- שנה א' " ופניתי לשולחן שהכי מאחורה. איזה כיף, לא תאמינו מי שם…