חיים אחרים -פרק 5-

" מה היה לג'ון?" שאלתי בשקט, יודעת שלא בטוח שאצליח להתמודד עם האמת אבל יודעת עוד יותר שאני מוכרחה.
" מאניה- דיפרסיה" ההוא אמר את זה כל כך בשקט.
" מאניה דיפרסיה? זה מסביר הכל! איך לא חשבתי על זה?" הייתי המומה! זה כל כך ברור! איך לא חשבתי על זה! (טוב האמת שלא נהוג לחשוב על החבר הכי טוב שלך בתור חולה נפש אבל עדיין..)
"כן, וזה החמיר בשנתיים האחרונות. אי אפשר היה להשאיר אותו במצב הזה, הוא היה חייב להתרחק מהכל" הוא אמר בצער.
" אני לא מאמינה, האשמתי אותו בהכל, בכל ההתרחקות הזאת, בהתנהגות שלו. לא הבנתי מאיפה באים כל התקפי השיגעון השמחים האלה. השתגעתי בכל דיכאון חדש שלו, הם נהיו יותר ויותר קשים. לא הצלחתי להוציא אותו מהם בסוף, לא הבנתי למה הוא עצוב כל כך. הייתי בטוחה שהוא מסתיר ממני דברים. לא הבנתי איך אפשר להיות כל כך עצוב בלי סיבה- טוב מסתבר שהייתה לו וואחד סיבה.." אמרתי בקול קשה את סוף המשפט, לא רציתי שהוא ישבר.
" כן ובחצי השנה האחרונה זה החמיר אפילו עוד כי הוא התחרפן מזה שאת פשוט לא רואה!"
"אז למה הוא לא סיפר לי???" שאלתי בייאוש.
"לא על המחלה"
"אז מה?" כמעט בכיתי, יש עוד??
"הוא התאהב בך, בשנה האחרונה וזה שיגע אותו, הוא ניסה הכל כדיי לגרום לך לשים לב. בגלל זה הוא כל כך כעס עלייך לפעמים."
" הוא כעס עליי?" מה עוד אני לא יודעת?..
"כן, מאוד. כמה דיברתם בשנה האחרונה? משהו כמו פעם בחודש לא?"
"כן, משהו כזה" אמרתי לאט.
"זה היה לו קשה. את באמת לא שמת לב? כאילו לא יודע, אני מחזיק ממך חכמה…והוא מ-מ-ש הראה לך.." הוא הסתכל לי בעיניים.
"לא.." קצת היססתי. אני חושבת שאולי טיפה ידעתי. הוא באמת הראה לי וניסיתי להתעלם. לא יכולתי לחשוב עליו בתור חבר-בן זוג. זה היה פשוט מוזר מידיי. הכרתי אותו מגיל 0. עשינו ביחד אמבטיה בגיגית על הדשא. הוא שבר לי ברבי אחת..זה פשוט הזוי מידיי. ניסיתי להכחיש- מה גם שאני ממש ממש לא הרגשתי אליו שום דבר כזה. לא שלא היה למה להימשך. הוא נראה מעולה. הוא היה ממש חתיך. ועם פנים סקסיות כאלה, היה לו שיער שחור כמו לפיטר, עיניים כחולות עמוקות ופנים חדים ועם זאת עדינים. הוא גם היה עם גוף לא רע בכלל…אבל זה לא העניין, פשוט לא יכולתי לחשוב עליו ככה.
אוף, אם הייתי מנסה יותר, חושבת מחוץ לקופסא. אחרי הכל הוא היה חתיך הורס והחבר הכי טוב שלי, סיפרתי לו הכל גם ככה. אם רק הייתי מנסה אולי הוא לא היה מתאבד..
יד חמימה ויבשה ניגבה לי את הלחי, אפילו לא שמתי לב שבכיתי. הרמתי את מבטי וראיתי אותו הרבה יותר קרוב. מבטו היה דואג וחם.
"אני כל כך טיפשה!" בכיתי. הוא קירב אותי אליו וחיבקתי אותו. בכיתי על החולצה והרטבתי אותה לגמרי.
"זה לא אשמתך, אני יודע מה את חושבת. זאת לא אשמתך! זאת החלטה שלו. לא היית משנה אותה. גמאני חשבתי על זה המון- אם לא הייתי נותן לו. אם הייתי עוצר אותו. אבל סביר להניח שלא הייתי מצליח ושנינו היינו מתים. בגלל זה הערפדים שינו אותי. הם רצו לתת לי עוד צ'אנס, להתחיל חיים חדשים ובאמת התכוונתי לשכוח מהכל. אבל ראיתי אותך והייתי חייב לך הסבר." הוא השתתק ואני הפסקתי לנזול.
"לשכוח זאת לא הדרך" אמרתי בשקט. יותר מעצמי מאשר לו.
"אני יודע, הבנתי את זה עכשיו." "בזכותך" הוא הוסיף אחרי זמן מה.
שתקנו. שתקנו הרבה זמן, אבל הפעם זה לא היה מעיק. למען האמת זה היה נחמד. לאחר כמה זמן נזכרתי שאני רעבה בטירוף ותהיתי כמה זמן כבר עבר, השמיים היו שחורים כדיו והכוכבים נצנצו כמו מיליוני יהלומים קטנטנים. וואי הראייה שלי מזה השתפרה, כמעט הייתי צריכה משקפיים לפני השינויי ועכשיו אני רואה יותר טוב משראיתי אי פעם. ואמרו לנו שמתיי שהשינויי יסתיים לגמרי נראה אחרת לגמרי. איזה מגניב זה יהיה! כאילו אם כבר עכשיו אני רואה מעולה, ואני רואה בלילה בדיוק כמו שרואים ביום מעניין איך זה יהיה עוד שנה-
" וואו, אני רואה שהסתדרת.." סובבתי את ראשי וראיתי נערה. היא הייתה מהממת. היה לה שיער בלונדיני מושלם, כל תלתל היה באותו גודל ובאותו כיוון (היא כנראה חברה טובה של הבייביליס שלה). עיינים חומות כהות ועמוקות ותווי חרסינה. העור שלה היה שזוף וגופה היה מלא קימורים (טוב חלאס!! כמה בנות כאלה יש פה? לא אמורה להיות איזה הגבלה?!?) והיא לבשה שמלה קצרצרה, צמודה וסגולה ונעלי עקב בגובה איזה 80 מטר ( לא סתם…אבל הם היו איזה 10-15 סנטימטר) – שרמוטה במשרה מלאה. ולפי איך שהיא הסתכלה עליו היא כנראה התחילה לעבוד מוקדם.
" היי אפי, תכירי זאת לוגן..חברה טובה שלי מהחיים הקודמים" הוא דיבר אליה כאילו הוא לא שם לב למבט שנעצה בי (מבט של ~אנישונאתאותךעופיממנוהואשלי~) ואולי הוא באמת לא שם לב, כאילו אני מבינה אותו- אם אני הייתי בן כנראה שגם אני לא הייתי מצליחה להוריד את העיניים מהציצי שלה..
" היי לוגן." היא אמרה בארסיות. "יש ארוחת ערב וראיתי שלא היית בארוחת צהריים אז חשבתי לקרוא לך כי אתה בטח רעב" היא אמרה במתיקות דביקה ומגעילה.
"כע בטח, לוגן את באה?" הוא שאל ועזר לי לקום.
"כן, בגללך לא אכלתי מאתמול ואני גוועת" באמת שהייתי יכולה לאכול בית עכשיו, אפילו שזה בטח ממש לא טעים..
"טוב אז נלך" הוא אמר.
עברנו את המדשאות בהליכה מהירה, הסתכלתי על החדר אוכל כאילו הוא הדבר הכי יפה בעולם…טראחח, אני על הדשא, הפה מלא בבוץ והרגל כואבת ברמות. אפי הפילה אותי. הכלבה המגעילה הזאת, היא שמה לי רגל. התהפכתי למעלה וראיתי אותה מחייכת חיוך מאושר ומגעיל.
"אופס" היא אמרה ונעצה בי מבט ניצחון. חכי חכי, איתי לא מתעסקים..
"חכי חכי" לחשתי לה אחרי שקמתי, לא רציתי שפיטר ישמע.