חיים אחרים -פרק 3-
-אווויי לא!!! לאלאלאלאלאלא! זה לא קורה לי! זה לא הוא! לא יכול להיות שזה הוא זה פשוט לא יכול להיותתתתתת-
אני עומדת מאובנת- כן כן פשוט מאובנת…אני עם הלסת ברצפה (שוב מזל שאין פה זבובים…) ואני בוהה בו.. בת' מאופיינת ב"הבחנה דקה" אז לוקח לה רק מיליון שנה בערך להבין שמשהו לא בסדר..
"היי..מה יש לך? אני יודעת שיפה פה אבל על מה את מסתכ-" היא נעצרת ובוהה גם. "פפפפפאאאאאאאקקקק!!!!" היא צועקת, כמה ראשים מסתובבים אלינו אבל יש המון רעש (היום הראשון וזה…) "אוקי אוקי עכשיו אני מבינה, הבנאדם הזה באמת חתיך בצורה ממש ממש לא חוקית, צריך לעשות משהו בקשר לזה" היא אמרה "ואני מתנדבת" אוקי אז אולי היא עוד לא הבינה.."מה? מה אמרת עכשיו?" שאלתי. לספר לה? אבל זה לא קשור, זה כבר לא משנה…אלו חיים אחרים עכשיו, הוא לא שייך אליי יותר, אני פשוט יעבור הכי רחוק שאפשר ויתפלל שהוא לא מזהה אותי…
"אמרתיייי!!! שהוא חתייך ברמה לא חוקית וזה פשוט לא בסדר..מה יש לך? אפילו אני הצלחתי להתאושש…על מה את חושבת? -" הרמתי את היד לסמן לה שתסתום את הפה..אני לא יכולה להתרכז בחפירות שלה עכשיו, אני יותר מידיי…יותר מידיי, יותר מידיי מה? נסערת? דואגת? כועסת?מפחדת? מתרגשת אוליי? -גגררררררררררררררר- טוב הבטן שלי בטח כועסת…היא מתחילה להשמיע קולות מביכים.. "בואי נלך לקחת אוכל, אני רעבה מתהה אמרתי לך.." אמרתי והיא הנהנה – היא כנראה שמעה את הבטן שלי (טוב כנראה כל האולם שמע….סתתם אני מקווה שלא, באמת רועש כאן..)
ופתאום הוא הסתכל, לא סתם רפרף במבטו אלא ממש נעץ בי עיניים. כאילו קראתי לו…כאילו מגנט משך את העיניים שלו אליי…והכי גרוע- הוא זיהה אותי! הייתי בטוחה בזה. הוא גם קלט שאני זיהיתי אותו. הסתכלנו אחד על השני במשך…נצח..ופתאום הוא הוריד את עינייו לחברו ורק עכשיו קלטתי שעצרתי את הנשימה. נשמתי עמוק ובדיוק שהתכוננתי להתחיל להתקדם עם בת' ראיתי שהוא מתחיל להתקדם לעברי ( שייט!!1) סליחה- להתקדם במהירות ( דאבבל שייט!) "אממ..את יודעת פתאום אני לא כל כך רעבה, אני חייבת לעוף אממ..כאבי בטן וזה את יודעת, אני חושבת שאני צריכה..לחרבן או משהו, כן כן זה בטח זה אני כבר חוזרת.." אמרתי במהירות. הסתובבתי במהירות והתחלתי להתקדם ליציאה הכי מהר שיכולתי. תוך כדיי זה חשבתי שמה שאמרתי לבת' היה הדבר הכי מהיר שאמרתי למישהו אי פעם נראלי…דיי קול אם חושבים על זה..
שחשבתי על זה נזכרתי בבת' והעפתי מבט אחורה (כל הדבר הזה לא לקח יותר מ20 שניות בערך) היא עדיין הייתה קצת המומה אבל הבינה והמשיכה בלעדיי.
דחפתי את שלושת הילדים האחרונים בחוזקה (נו באמת…מה אתם לא רואים שאני ממהרת?!? מה אתם תקועים לי פה כמו שלוש קקטוסים באמצע הדרך??) הסתכלתי לאחור כשפתחתי את הדלת ו..אויי לללאאא, הוא התקרב..ומהר…(מה האורך של הרגליים שלו לעזאזל?!?!? איך הוא הגיע לפה כל כך מהר?)
ירדתי בקפיצה את כל המדרגות ( וכמעט התרסקתי על התחת זה איזה 10 מדרגות אבל לא היה לי יותר מידיי זמן, למרות שבפעם אחרת אולי אני ינסה להחליק על המעקה- סתם בשביל הקטע…) איפה הייתי? אה כן נחתתי בשלום והתחלתי לרוץ, האמת שלרוץ עם הסקיני הזה זה לא הכי נוח בעולם אבל אין מה לעשות עכשיו (אולי אני פשוט ילבש רק בגדים נוחים ואז יהיה לי הרבה יותר קל לברוח במקרי הצורך- ובמקרה שלי יהיו הרבה בריחות מצידיי כנראה..) כווסעמממקק שלוו!!! הוא לא מבין רמזים? מה הוא עושה? ולמה הוא ממשיך לרדוף אחרי? והוא עוד רץ… אני מגבירה מהירות, אני תוקעת את הספרינט של החיים שלי אבל מה לעשות- אף פעם לא הייתי טובה בספרינטים..וזה תמיד הפריע לי כי היינו צריכים לברוח לא מעט מהמשטרה אבל האמת שאחרי שמתרחקים כמה בלוקים הסיבולת מתחילה להיות הכי משמעותית כי צריך לברוח לאזור אחר של העיר כדיי שלא יחשדו בנו..(סיפור ארווך…אולי אני אספר אותו בהמשך אבל אני קצת עסוקה בלהתחמק ממישהו שבלתי אפשרי להתחמק ממנו)
"היי לוגן! לוגן!! עצרי שניה!" הוא קרא לעברי, הוא מדביק אותי בלי מאמץ..(שיט..) "מה?" נעצרתי, הוא גם ככה כמעט תפס אותי בכתף ואיכשהו לא בדיוק רציתי שהוא יגע בי..
" את לא חושבת שאת צריכה להסביר לי משהו?"
"אני ?!?!?!? להסביר לך??? " התחלתי לצעוק (תלמדו- המגננה הכי טובה: התקפה, התפרצות זעם..ולא שאין לי סיבות לכעוס עליו כן?)
"כן! את ! להסביר לי! מה זה היה לעזאזל?? את יודעת שכמעט עצרו אותי? את יודעת שאם לא היו משנים אותי הייתי בכלא או משהו? את יודעת את זה??" הוא התחיל לצעוק עליי כאילו זה אשמתי שהוא כזה פסיכי, זה לא אני שגרמתי למותו של האח החורג שלי כי הייתי שיכורה ומסוממת מהתחת..ואמרתי לו את זה- " מה זה אשמתי שאתה כזה משוגע? אתה פסיכי לגמרי אני לא מאמינה שהם שינו אותך! אתה חולה נפש! אתה יודע מה זה עשה לי?!?!? אתה יודע שהכרתי את ג'ון מהשנייה שנולדתי? אתה יודע שהוא היה כמו אחי התאום ושהוא היה עד לפני שנתיים החבר הכי הכי טוב שלי ושבחודש שלפני השינויי רציתי למות בעצמי? במקומו?" דמעות עמדו לי בעיניים כמו ילדה מפגרת. אף אחד אבל אף אחד בחיים לא ראה אותי בוכה- חוץ מג'ון שעכשיו בזכות פיטר כבר בבית הקברות והמכונית שלו הרוסה, הדרדרה למקום שומם ונשארה שם- כמו שהיא בתור אנדרטה. " מי את חושבת שאת לעזאזל!?!? את לא יודעעת כלום!! כלום את לא יודעת! את יודעת רק סיפורים מופלצים מהתחת ושמועות על שמועות ששמעת מכל מיניי אנשים שלא יודעים מהחיים שלהם! זה בכלל לא מה שאת חושבת!" הוא כעס! הוא ממש ממש מ מ ש כעס!! אבל היה בזה עוד משהו חוץ מזה…חוסר אונים אוליי?….לא, לא בדיוק..עינייו האפורות תכולות ביקשו…ביקשו תחינה אולי? שאני יאמין לו? פחחחחח שאני ? יאמין? לו? למה מי הוא?? הוא הרס לי את החיים! "אני אמורה להאמין לך? אתה באמת חושב שרק בגלל שאתה מרים את הקול יותר ממני זה יהפוף אותך למה? לצודק? לחכם? לטוב יותר? לך תזדיין!" אמרתי בגועל והסתובבתי, לא יכולתי יותר. פשוט לא יכולתי..זה החזיר אותי לרגע הנורא ההוא לפני חודשיים שהודיעו לי שג'ון מת, הוא ופיטר היו ביחד באוטו, ג'ון נהג – סליחה, ניסה לנהוג כי פיטר היה כל כך שיכור ועצבני שהוא פשוט הרביץ לו תוך כדיי והפריע לו- ניסה לקחת את ההגה בכוח, ולבסוף גם הצליח. הם סטו מהכביש שהיה על צוק ופשוט הדרדרו למטה….. מכוניות אחרות שראו את המתרחש התקשרו מייד לאמבולנס ולמשטרה…פיטר ניצל- איכשהו..אבל ג'ון, ג'ון פשוט מת במקום. בלי כאבים מיותרים. לא גסס. פשוט מת.
הייתי בשוק, שבוע לא תפקדתי- זאת אומרת כן בלכתי לבית ספר אבל הלכתי רק עם שחור וקרוע. לא דיברתי עם חברות. כולם היו עצובים ביומיים הראשונים אבל אחרי זה הם התאוששו, הרבה יותר חששו לפיטר, הוא היה הרבה יותר מקובל ואהוב. ג'ון היה דיי אנטיפת, אני יודעת היו לו התפרצויות זעם על סף השיגעון, שהוא היה בהתפרצות זה היה מסוכן. מפחיד. אבל אף פעם לא נטשתי אותו. אני מודעת לכל החסרונות שלו, וכן היו לו הרבה אבל הוא הכיר אותי יותר טוב מכל אדם אחר ואני אותו.
" שמעי, אני יודע כמה הייתם קרובים, אבל, בבקשה! תני לי להסביר לך מה באמת קרה! זה לא כמו שאת חושבת, אני אספר לך הכל אני מבטיח!" פיטר פתאום בא מאחוריי, (איך הוא הגיע כל כך בשקט? בכלל לא שמתי לב שהוא בא..) " אבל אני לא מבינה, מה גורם לך לחשוב שאאמין לך בכל מקרה? למה מה שאתה אומר נכון ומה שכולם- ואני מתכוונת לכולם! אמרו ? וחוץ מזה אני יודעת שלא אהבתם אחד את השני, לא אהבתם בכלל! אז זה לא שחשוב לך להבהיר לי בשבילו. כל כך אכפת לך לשמור על התדמית המושלמת שלך? שכח מזה! אנחנו כבר לא שם, אנחנו פה ופה הכל שונה לגמרי. אני לא מכירה אותך ואתה לא מכיר אותי. ובבקשה גם אל תכיר…" אני לא יכולה לסבול שרואים אותי בוכה. והנה הוא, בלי שום אזהרה פשוט עומד ומסתכל על הדמעות שיורדות לי בלי הפסקה. ובאמת פעם אחרונה שבכיתי גם ככה היה לפני שנתיים וחצי בערך ( שסיפרו לי על ג'ון הייתי פשוט עצובה מידיי והמומה מידיי בשביל לבכות, זה היה כאילו מישהו חתך לי את הלב, השאיר חתך לכל אורכו שלא מצליח להגליד, לא מצליח להרפות. הכאב הזה כל כך משתק אבל אחרי חודשיים לומדים להתמודד איתו, הוא עדיין שם, עדיין מדמם, עדיין מזכיר כל שנייה ושנייה אבל לומדים איך להתמודד ביחד איתו, להמשיך לחיות גם עם הכאב, ולהתמודד עם זה שהוא אף פעם לא יגליד, אף פעם לא יחלים, לא ייעלם כמו שג'ון לא ייעלם מליבי, מזכרוני..
"ממש לא אכפת לי מה'מוניטין' שלי וגם אז לא היה לי אכפת… וכן- לא אהבתי את ג'ון אבל חייתי איתו, הייתי האח הגדול – " "החורג, הוא אף פעם לא סבל אותך, הוא שנא אותך" קטעתי אותו. "כן.. אבל עדיין חייתי איתו בבית. זה לא מה שבאתי להגיד אבל. בקיצור, לא אכפת לי מהמוניטין, או מזכרו של ג'ון. אכפת לי ממך, בבקשה תקשיבי לי?" מה? ממני? מה הקשר פתאום?? מאיפה הוא הביא את זה?..
" אני אפילו לא מכירה אותך, אני מצטערת אבל אני לא אאמין לך גם ככה, חבל על הזמן של שלך" "בבקשה, לפחות תקשיבי. תחשבי על זה לרגע- מה תפסידי?" הוא הסתכל עליי בתקווה.
"אני מצטערת, אני פשוט לא יכולה לשמוע יותר אנשים שמדברים על כמה שהוא לא היה מספיק טוב בהשוואה אליך, כמה לא יציב הוא היה..-" " תאמיני לי שגם לי נמאס, בבקשה תקשיבי למה שיש לי להגיד, זה לא מה שאת חושבת. זה אולי לא מאיר אותו באור הכי טוב אבל-" " כן אה, זה לא מוציא אותו באור טוב אבל לעומת זה אתה יוצא גיבור וטוב לב, אני ממש מצטערת אבל אלה בדיוק הסיפורים ששמעתי, ' זה לא היה באשמת פיטר, גם אני הייתי עושה ככה'. 'הוא בטח היה כל כך בלתי נסבל והאמת שהוא לא כזאת אבדה גדולה אז מה זה משנה?' 'טוב נו משוגע אחד פחות בעולם' שמעתי מספיק כאלה..שמע אני יודעת שהוא לא היה צדיק אבל אתה הגזמת"
"את יכולב להפסיק לקטוע אותי דקה?!?!? אני מנסה להגיד לך שאולי זה לא יוציא אותו באור הכי טוב אבל זה יוציא אותו באור הרבה יותר טוב מכל הסיפורים האלה!!! וכן גם אותי , לפחות יותר טוב ממה שאת חושבת"
" אני לא יודעת, נראה.."וברגע שאמרתי את זה התחרטתי, אני חייבת לו לפחות את ההקשבה, לא בשבילו , וגם לא בשבילי אלא בשביל ג'ון, גם אם הוא לא מתכוון לדבר על זה בשבילו אני חייבת את ההקשבה. אבל פיטר כבר הלך..דמעות התחילו לעלות שוב והגרון התכווץ, מה עשיתי? התחלתי לרוץ אליו אבל הוא הסתובב, הוא ראה אותי באה לקראתו " שיניתי את דעתי, אני אקשיב לך, אבל תדע שזה רק בשביל ג'ון" אמרתי, מתנשפת קצת.
הוא חייך- חיוך סופר שווה עם גומה בצד שמאל (חיוך סקסי אני מודה, לא שזה משנה משהו כמובן) וחשף שיניים מושלמות ( יותר מושלמות מלרוב הערפדים וזה שיא! הם היו פשוט פרפקט, לא שזה קשור..לא אכפת לי בכלל)
"אוקי אז ככה…
– המשך יבוא-
תגובות (5)
זה פשוט מדהים …..
אין לי מילים!! ואוווו יש לך כתיבה ממש ממש אבל ממש טובה!
נהנתי לקרוא כל שורה, ואני מתה על ההומור שלך, יש בו משהו שגורם לי לפרוץ בצחוק בכל פעם שאני קוראת את הסיפור שלך…:)
אין שום הערה ואת לא צריכה לשפר אפילו לא פסיק בסיפור המושלם שלך!
באמת שאהבתי נורא!! ומה לעזאזל קרה בתאונה הזאתי??!!
תמשיכי כבר! את לא יכולה להשאיר אותנו במתחחח!!
ו…. הפרק הזה היה אומנם קצת ארוך אבל זה כל מה שטוב בו!!
שהוא ארוך!!
ואני קוראת יותר!!
ייאיי!! :)
אז תמשיכי מהר- אוהבת נטלי:)
בואנה,יש לך חתיכת כשרוןןןןןןןן, אני מתה על הסיפור הזה.
זהו-התאהבתי בו…
קרעת אותי מצחוק עם ה'דאבל שיט' ו…
בעצם כל הכתיבה שלך מצחיקה ויפה….
הסיפור מתחיל למתוח….אז תמשיכי מהררררררר
תמשיכייייייייי מהמם את משווו ותמשיכי לכתוב מצחיקקק:)
אין לי מלים להביע כמה אהבתי את הסיפור שלך תמשיכי מהר מהר מהר בתודה
בקי ♥♥♥
אני חולה עלייייככןןןן!!!!! תוודה רבה, זה ממש ממש מעודד אותי להמשיך לכתוב, ומבטיחה הפרק הזה יהיה יותר קצר!! כבר ממשיכה, הפרק הרביעי כנראה יעלה עוד היום..