חיים אחרים ׁ(II)

ירדנו אל המבואה (החלל המשותף של כל הבנות)- והיא הולכת ככה (מכיוון דלת הכניסה):
לאורך קיר הדלת כולו יש חלונות ענקיים (עד התקרה) ותחתיהם שולחנות עץ רבים עם מנורות שולחן, מחשבים, כלי כתיבה, ודפים.- עם כיסאות וכורסאות לא תואמים (אבל שוב- יפהפיים.)
בסוף שורת השולחנות הייתה שידת-ענק עם המון ספרי לימוד בגדלים, בצבעים ובמצבים שונים.
בהמשך החדר (אם מסתכלים נגד כיוון השעון) היה קיר ארוך במיוחד עם שלוש פלזמות גדולות, ומתחתיהן שידות עץ דובדבן (בצבע רצפת הפרקט ששלטה גם פה) – מלאות באריזות די.וי.די, דיסקים שונים ושלטים.- באיזור הטלוויזיות היו כמובן ספות ענקיות, כורסאות, פופים וכריות ישיבה (בכל זאת- בבניין הזה גרות מאה בנות לפחות…).
ליד גב הספה הרחוקה ביותר מהדלת שכנו מדרגות העץ הרחבות שהובילו אל החדרים עצמם, ומאחוריי הגרם- הייתה דלת לחדר הכביסה.
ליד חדר הכביסה היה פתח נוסף (ללא דלת) שהוביל אל המטבחון.
במטבחון היו שלושה מקררים גדולים- ובתוכם (ה-מ-ו-ן) קרטוני חלב, קצת ירקות, והרבה פירות. שתייה מוגזת, תה קר מסוגים שונים, ומים מינרליים. (בכל זאת, את הארוחות העיקריות אכלנו באולם האוכל- שעליו אסביר בהמשך). בקיר שממול פתח הכניסה היה שיש רחב ומתחתיו ארונות הכלים. מעל השיש (כל!) הארונות היו מלאים בבערך כל סוגי הקורנפלקס שאתם מסוגלים לעלות בדעתכם.
– ושוב גם במבואה שלטו צבעי העץ הכהים, התכלכלים הבהירים והשמנת.

בת' ואני שוטטנו לנו קצת בחוץ- בשבילים המתפתלים בין הגנים, והתקדמנו לעבר אולם האוכל (כן, כן… לא קפיטריה- אלא *אולם אוכל*, או ככה לפחות מתעקשים לקרוא לו כאן מסתבר…)- עלינו במדרגות אל עבר הכניסה (כניסה כמעט זהה לכניסת בניין המגורים שלנו) כשהסברתי לה כמה מתנשא השם הזה בעיניי- ובדיוק כשפתחנו את הדלתות- הבנתי שהוא לא מתנשא כלל.
-הרצפה הייתה-שוב- פרקט דובדבן כהה. היו שני מפלסים (ובצד עוד גרם מדרגות מתפתל שהגיע לקומת המרפסת- שם אכלו המורים), והמון שולחנות (שנראו כבדים למדיי) של ארבעה עד שישה מקומות פזורים- גם הם אגב, מאותו עץ כהה. במפלס התחתון, בקיר הימני- התרכז כל האוכל, ושני הקירות הרחוקים מהכניסה היו עשויים זכוכית בלבד, ולידם שולחנות קטנים יותר (של שניים- עד שלושה מקומות), בקירות הזכוכית היו טבועות דלתות יציאה אל רחבת חוץ (גם היא עם שולחנות קטנים) יפהפייה, מוקפת בגן הפרחים המרכזי של האקדמייה.

הלכנו בתאווה אל עבר איזור הגשת האוכל, וכל אחת מילאה את המגש שלה במספיק אוכל בשביל שולחן שלם (לא אכלנו כל היום).
התיישבנו בשולחן גדול עם עוד כמה בנות שהכרנו מוקדם יותר- שהיו חדשות גם הן. ואכלנו.
וזה היה טעים.
לא, לא טעים- מושלם.
זו שישבה מולי נעצה בי עיניים משתאות ומתוסכלות. אני חושבת שקוראים לה קרוליין.
"מה?" שאלתי בפה מלא.
"איך את מסוגלת לאכול כל כך הרבה ולהיראות כמו שאת נראית?" היא שאלה, ובקולה נימת תסכול.
"אהה…" עניתי בתחכום.
אבל היא צדקה. כי כמות האוכל שהייתה לי בצלחת באמת הייתה גדולה פי שתיים לפחות מגודל הבטן שלי. (הבטן כולה, אני לא מדברת על הקיבה.)
לא שגם זאת חוכמה גדולה- אני הרי בתת משקל לכאורה. אני מתנשאת לגובה מטר שישים וארבע, ושוקלת חמישים-(עם בגדים).
-אבל מה לא ניסיתי! אני אוכלת חצי חבילת שוקולד ביום, אין סנדוויץ' שלי שלא מתחיל בשכבה עבה של חמאה (מתרגלים…), וכמו שאמרתי- כמות האוכל שאני אוכלת בארוחות יכולה להשביע שולחן שלם.
לפני שהשתניתי הרופא אמר לי שעוד שנה אני אתחיל לראות תוצאות (משמע- אני לא אראה כמו ילד בין שלוש-עשרה [הייתי בת ארבע-עשרה וחצי אז])- ואני חייבת להודות שהוא צדק. עליתי מאז (עכשיו מצבי בגבול הנמוך של הנורמה), גדלו לי ציצים (הגיע הזמן- עוד מעט בת שבע-עשרה), ואחד מהג'ינסים הישנים שלי כבר לא עולה לי על התחת (יש!)- אז הכנתי ממנו תיק צד [תיק צד ממש מגניב.]
"כן, כן. אלכס אוכלת כמו נהג משאית ונראית כמו דוגמנית של ויקטוריה סיקרט." אמרה בת' וטפחה על כתפי- בדיוק בזמן שירקתי את מה שהיה לפני רגע פסטה ברוטב שמנת ופטריות הכי טוב שאכלתי מימיי.
"דוגמנית?" שאלתי בגיחוך, בעודי מנגבת את פי במפית.-"נסחפנו קצת לא?"- מעולם לא ראיתי את עצמי כיפה. לפחות לא עד משהו כמו חודש לפני השינויי. תמיד הייתי רזה מידיי. רזה וחיוורת. ועם השיער שלי- בכלל נראיתי כמו רוח רפאים.- השיער שלי בלונדיני, אבל לא סתם בלונדיני- הוא זהוב-לבן. תוסיפו לזה את העיניים שלי- ירוקות בהירות וגדולות בהרבה מהממוצע- ותבינו למה נראיתי כמו תינוק חולני ומגודל.
אבל לקראת השינויי הכל התחיל סוף סוף להסתדר- התמלאתי קצת, והעיניים כאילו נכנסו למקום- פתאום זה לא היה נראה שגויי- הן פשוט גדולות, אבל פתאום זה נראה טוב.
השתזפתי קצת (היה קיץ ארוך באותה שנה), והלחיים שלי קיבלו קצת אדמומיות שלא הייתה בהן קודם.

"הלוואי שככה זה היה עובד גם אצלי!" אמרה קרוליין. היא אכלה סלט ירוק, ושתתה משקה מוגז דיאטטי כלשהו. היא באמת קצת מלאה- אבל היא נראית נהדר! השיער שלה גלי ומבריק- בצבע חום אגוז, השפתיים שלה אדמדמות באופן טבעי, והעיניים שלה בדיוק בצבע שיערה. חוץ מזה, אני זוכרת שבנים אמרו תמיד- בנות קצת מלאות מושכות הרבה יותר מדקיקות ושבריריות. לצערי- אני מסכימה איתם.
-כולן מילמלו בהסכמה, וזה לא משנה שחלקן היו רזות אפילו יותר ממני, או בת' לדוגמה- שבכל חודש היכרותינו (זה נשמע אולי מעט, אבל יצאנו כמעט כל יום) לא ראיתי בן אחד שלא סובב את מבטו בכל פעם שהיא עברה- ובצדק! היא נראית כמו פוקהונטס- שזופה, עם שיער חלק, סמיך, מבריק ושחור לחלוטין. -מתנשאת למטר שבעים לפחות, ועסיסית הרבה יותר ממני. (למרות שאני חייבת להודות שאני הולכת ומשתפרת בקטע הזה- ההאבסה הזו של האוכל בהחלט משתלמת- אני כבר כמעט מידה "D" בחזייה!).
באיזשהו שלב שמתי לב שכל הבנות השתתקו והסתכלו לכיוון מאוד מסויים.- ואני לא מדברת רק על הבנות בשולחן שלנו, אני מתכוונת לכ-ל הבנות. הרמתי את ראשי מהצלחת, ופניתי לראות על מה המהומה.
ובכן, על זאת המהומה.
קוראים לו כריסטופר (בריטי כנראה), והוא מסתבר- לא פחות מאגדת האקדמייה.- כמו שמיהרו לעדכן אותי בנות השולחן (חלק מהן נמצאות כאן כבר כמה שבועות).
אוקיי. אני מבינה למה מגיע לו התואר הזה- הוא נראה כמו איזה אל. (רואים שהוא כבר השלים את תהליך השינויי- ככל שאתה עמוק יותר בשינויי- אתה גם יפה יותר.) לבן כמו סיד (בכל זאת- הוא כבר לא אנושי), עם עינים כחולות כהות כהות- כמעט שחורות. שיער שחור משחור, ופנים מסותתות ומפוסלות בידי [כנראה] מלאך מוכשר במיוחד. בגובה של מה שנראה כמו מטר שמונים ומשהו, ועם כתפיים שאף שחיין פרפר לא היה מתבייש בהן.
והוא חייך אליי.
מה?
היי!
הסתובבתי אל בת' במהירות- "תגידי," התחלתי לומר לה "-זה לא זה שעזר לנו עם התיקים היום?" שאלתי בבלבול. "כן- זה זה שעזר לך!" היא אמרה בחיוך, והצביעה על חברו שעמד לידו "-וזה, מי שעזר לי."
"הוא עזר לך במה?!" שאלה קייט- נערה צנומה להפליא, בעלת שיער שחור ועיניים חומות ומעט מלוכסנות.
"לסחוב את התיק הגדול לחדר שלנו- יש המון מדרגות בבניין שלנו!" אמרתי בהתגוננות.
"כריס- כריסטופר היה לך בחדר?!" שאלה זו שלידה- ג'נה קראו לה, אם אני לא טועה.
"אממ..כן.?" אמרתי- בעודי מציירת בצלחת עם הרוטב שנשאר.
"הההא… אם הוא היה נכנס אלי לחדר, אחח! מה הייתי עושה לו!" אמרה קרוליין בעודה מסתכלת עליו במבט רעב.
"אני משערת ששום דבר שג'סיקה לא הספיקה לעשות לו עד עכשיו." אמרה אשלי (אחת מוותיקות יותר שישבו איתנו [בלונדינית-ג'ינג'ית-מתולתלת, עם האף הכי חמוד שראיתי עד היום])-ברשעות מה.
"מי זאת ג'סיקה?" שאלתי בעניין. – גם לי הייתה זונה בבית הספר שקראו לה ג'סיקה- אולי זה שם ששמור לכאלו בלבד.
"הנערה הכי קרובה לחברה שהייתה לו מאז שהשתנה אני חושבת." ענתה לי קרוליין "-והיא כ-ל-ב-ה." הוסיפה ברוגז.
"ואם כבר מדברים על הכלבה…" אמרה ג'נה וסימנה בראשה. הפנתי את ראשי לכיוון שסימנה ג'נה וראיתי את השמלה הכי קצרה בעולם!- נשבעת!
ג'סיקה התבררה כנערה בערך בגובה שלי, עם שיער בלונדיני-שטני, עיניים חומות-ירוקות, גוף של דוגמנית הלבשה תחתונה- ויכולת להעמיס שני קילו של איפור לפחות- מבלי שינטוף מהסנטר. אבל אל תבינו אותי לא נכון- היא יפהפייה מדהימה. דרך אגב- אפרופו דוגמנית הלבשה תחתונה- שמלת הסטרפלס הסגולה שהיא לבשה לא כיסתה הרבה יותר מהכיסויי שמקבלים מהלבשה תחתונה, וביחד עם עקבי הסטילטו השחורים והמאוד-מאוד-גבוהים שלה, והאיפור המאוד-מאוד-מושקע שלה; היה אפשר לטעות ולחשוב שהיא בדיוק ירדה מסט צילומים.
"וואו." אמרתי- לא יודעת אפילו מה להתחיל לחשוב על האישיות המדוברת.
"כן…" אמרה אשלי "- היית מצפה מגאון מחונן כמו כריסטופר שיבחר לעצמו מישהי קצת יותר על רמה ממנה…".
"אני לא יודעת…" הגיבה קיייט "-אל תשכחי שהוא בכל זאת בן."
"כן." המשיכה גם קרוליין "-ובנוסף לאיך שהיא נראית- היא גם הנערה הכי פופולרית פחות או יותר בכל האקדמיה."
"ושמעתי שהיא גם תלמידה מעולה." הוסיפה קייט.
"כן- שכל בהחלט יש לה." אמרה אשלי בכניעות.
"איזה מזל שהכל מתחלק שווה בשווה בין כולם." אמרתי והעפתי בה עוד מבט, קצת מקנאה.
"היי, היי! את שלא תעזי להתלונן!" קראו אליי בת' וקרוליין יחד "-את הרבה יותר יפה ממנה!"
"כן. סוף סוף הגיעה אליה קצת תחרות." אמרה אשלי בחיוך מרוצה.
"בנות, בנות. אתן מחמיאות לי נורא- אבל הגזמתן. תראו אותה!" אמרתי והפניתי את ידי לכיוונה [מעשה מחוכם ומלא טאקט]
היא עמדה ודיברה עם כריסטופר וחברו (שאחר כך הסתבר שקוראים לו טיילור), וכריסטופר כנראה חשב שאני מפנה את ידי לכיוונו- אז הוא חייך ונופף לי לשלום. – מה שגרם [כמובן] מבט רנטגן מצידה של ג'סיקה. ואני חייבת להודות שזה לא היה המבט המלבב ביותר שניתן לי לאחרונה.

בשלב הקינוחים [אני לקחתי את 'עוגת השטן'- עוגת שוקולד עשירה במיוחד], עלתה המנהלת אל המרפסת והתחילה את נאומה.
בשנייה שפתחה את פיה- השתררה דומייה.
דממה אבסולוטית.
נדמה היה שכמעט והפסיקו לנשום.

המנהלת הייתה מרהיבה. מסנוורת.
עלפית בוגרת.
כה מרשימה!
היא דיברה בפאתוס כה מוחלט! כולם היו מהופנטים אליה.
היא בירכה את החדשים לשלום ולהצלחה. (מגיעים חדשים כל חצי שנה- לומדים פה בחצאים.)
והסבירה לנו על טקס מסויים שאותו נעבור מחר באחת-עשרה בבוקר.
בבוגרים היא הפצירה לנהוג בנו בכבוד ובקבלה (לא שזה היה נחוץ במיוחד),
ולסיום היא התריעה על שפוץ מקיף של מגורי הבנים שיתחיל בעוד כשבוע וחצי.