חיים אחרים – פרק 2

המשך הנסיעה הייתה דיי שקטה, מדי פעם הגנבתי מבט אל עבר גיא שנראה דיי מהורהר בניסיון להבין מה עובר לו בראש עכשיו.
"מתרגש?" שאלתי לפתע ושברתי את השתיקה. "ממה?", שאל בחיוך. הבטתי בו, מנסה לשקול מילים, "מהחתונה" עניתי ברוך. כשאמא הודיע לנו על כך שהיא עומדת להתחתן, מבין כל האחים גיא לקח את זה הכי קשה.
שזה הגיוני, מאחר והוא הכיר את אבא יותר זמן מכולנו.
מאז שאבא נפטר יכולתי לראות שמשהו בו נכבה ובגדול שהוא לא אותו גיא. אז אני מניחה שהעובדה שאמא עכשיו מאורסת לאדם אחר, אדם שהוא לא אבא שלנו, שבר אותו. אני זוכרת שהוא צרח והשתולל בכל הבית, מירר בבכי. אבל אחרי שהבין שהמצב לא הולך להשתנות הוא נרגע.
"אני שמח בשבילה" אמר בחיוך אבל עיניו הראו בדיוק את ההפך, "וגם אורן נחמד, נראה שהוא עושה לה טוב" הוסיף והרים את גבותיו.
נחרתי בבוז, "לא מצאת משהו יותר מתייפייף להגיד?"
"מה את רוצה?", צחק.
"וגם אורן נחמד…" השבתי, מחקה אותו בקול צפצפני.
"טוב, א' אני לא נשמע ככה" אמר והרים את האצבע המורה להדגשה. "ב', את מוכנה סופסוף להסביר לי מה יש לך נגדו?". לא ידעתי איך לענות על זה, התשובה לשאלה הזאת מורכבת מכל כך הרבה גורמים שאני לא יודעת מאיפה להתחיל, אם בכלל להתחיל.
עצרנו ברמזור אדום וגיא הסתובב עם גופו לכיווני, מצפה לתשובה.
"עזוב, זה מסובך מדי" אמרתי לאחר דקות ארוכות של שתיקה.
הוא מצידו המשיך להביט בי, זו לא התשובה שציפה לה.
"אל תסתכל עליי ככה" אמרתי ונתתי לו מכה קטנה על הכתף. "את ילדה מוזרה מאוד" אמר לבסוף כשהרמזור התחלף לירוק. מערכת היחסים שלי ושל אורן מאז שהוא הכיר את אמא שלי לא היו מדהימים, בלשון המעטה. אני מעדיפה להדחיק את הכל לאיזשהו חדר חשוך בתוך המוח שלי ולהתעלם, לא לדבר על זה. אמא אוהבת אותו ואני לא רוצה להיות זו שתהרוס את זה, לא רוצה שהיא תיפגע.
לאחר עוד 10 דקות לערך של נסיעה, הגענו. ירדתי מהאוטו והבטתי לעבר האולם שבו המסיבה תתקיים. לא מאמינה שאני במסיבת האירוסין של אמא שלי, הזוי. לפתע גיא נעמד לצידי וכרך את זרועו סביבי, "מתרגשת?" לחש באוזני. צחקקתי והתחלנו להתקדם לכיוון הכניסה.
האולם כולו היה מקושט בצבעים של תכלת וכסף והקולות שלי ושל גיא נבלעו בתוך קולות ההמונים שהדהדו ברחבי האולם. "אתה רואה את אמא?" צעקתי לעבר גיא שכבר הספיק להחזיק בידו בקבוק של בירה. עיניו סרקו את העולם עד שלבסוף הצביע לכיוון אחד השולחנות שם עמדה עם אורן. לפתע ראיתי את אמה רצה לכיווני בזרועות פתוחות "שלום יפה" אמרתי בחיוך רחב והרמתי אותה.
זה היה לפני 3 שנים, כמה ימים לאחר שאבא נפטר אמא גילתה שהיא בהיריון בפעם החמישית. כמובן שלא יכולנו לעצור את עצמנו מלשמוח, היא הייתה נקודת האור שלנו בתוך התקופה החשוכה הזאת, המתנה שאבא השאיר לנו לפני שעזב.
"ליאו תראי, קיבלתי צמיד זוהר" אמרה והראתה לי את הצמיד הכחלחל שהונח על מפרק ידה.
"אבא הביא לי, יש לו שקית עם המון הפתעות. את רוצה גם?" שאלה בתמימות. הנהנתי והורדתי אותה לרצפה "כן לכי תביאי לי ולגיא" אמרתי והיא מיד רצה למלא את בקשתי. הרגשתי צביטה בלב, אורן נכנס לחיים שלנו זמן קצר לאחר שאבא נפטר, ובגדול היה שם מאז שאמה נולדה. היא קוראת לו אבא כי היא לא מכירה משהו אחר, היא לא יודעת שהאבא האמיתי שלה שוכב עכשיו בקבר. אולי בבוא היום היא תשמע את האמת, אבל כרגע לאף אחד אין אומץ לעשות את זה.

המסיבה נמשכה עד השעות הקטנות של הלילה וכללה ארוחה בת 3 חלקים ואת הברכה המסורתית שנוהגים לעשות באירועים מהסוג הזה. פגשתי המון קרובי משפחה שלא ראיתי כבר שנים, את חלקם לא זיהיתי אבל מה שבטוח הם כן זיהו אותי.
"אני שונאת אירועים משפחתיים" נאנחתי וליטפתי בעדינות את לחיי הכואבות.
"מבינה אותך" אמרה אחותי דניאל שהגיחה לפתע מאחוריי.
"את חושבת שאמא תסכים לנו לחזור מוקדם יותר?" המשיכה ושאלה. הרמתי את כתפיי בחוסר ידיעה ונופפתי בידי לאמא שהשתוללה ברחבת בריקודים. היא קלטה אותי לבסוף והתקדמה לכיווננו בצעדי ריקוד. "כן מתוקות?" אמרה, וניסתה לגרום לי להצטרף לריקוד.
"אנחנו הולכות" אמרתי "את רוצה שניקח גם את אמה ואת אורי?" הוספתי, בהנחה שהיא לא תרצה להשאיר את אחיי הקטנים פה עד הבוקר.
"אוקיי, כן, קחו אותם. תגידו לגיא שיסיע אתכן וסעו בזהירות" השיבה ומיד נגררה על ידי אחת החברות שלה בחזרה אל רחבת הריקודים.
"קראתם לי?" צץ לפתע גיא מאחד השולחנות שמאחוריהם עמדנו והתקשה לשמור על שיווי המשקל כאשר התקדם לעברנו, יופי, הוא שיכור.. "אנחנו רוצות לחזור הביתה" עניתי.
"טוב, אסיע אתכן" , הוציא את המפתחות מהכיס והתקדם לכיוון היציאה. עצרתי אותו, "דניאל נוהגת" חטפתי את המפתחות מידו והושטתי אותם לדניאל. "אני גם שתיתי" אמרה והרימה את ידיה כסימן לכך שהיא מתפטרת מכל מחוייבות. נאנחתי, "אני נוהגת" .
שניהם החליפו בינהם מבטים וצחקקו. " טוב במקום לעמוד פה כמו שני מפגרים, תעשו משהו מועיל ותמצאו את אמה ואורי" פקדתי על שני השיכורים והתקדמתי לכיוון היציאה, תמיד אני צריכה להיות המבוגר האחראי. בדרך אמרתי להתראות לכמה מבני המשפחה שעוד נשארו באולם ויצאתי החוצה.

כל הנסיעה חזרה הייתה מלווה באמירות מטופשות של גיא והתפרצויות צחוק בלתי מוצדקות של דניאל. רואים, זאת בדיוק הסיבה שאני לא שותה, אני לא רוצה לדעת כמה מטופשת אני אשמע אחרי כמה כוסות של אלכוהול.
אחרי נסיעה של כחצי שעה שהייתי יכולה להישבע שהייתה ארוכה יותר, הגענו הביתה. הייתי מותשת. ומכיוון שגיא ודניאל לא היו מסוגלים לבצע מטלות פשוטות כמו לגרור את עצמם לחדרים, הייתי גם צריכה לתמוך בהם במעלה המדרגות כדי שלא יפלו על הפרצוף. לאחר מכן השכבתי את אחיי הקטנים במיטותיהם וסופסוף יכולתי להתארגן בעצמי לקראת השינה. החלפתי את בגדיי לפיג'מה, הורדתי את הקילו איפור שהיה לי על הפנים וצחצחתי את שיניי.
אספתי את שיערי לקוקו ונשכבתי במיטה. "כמה חיכיתי לרגע הזה" אמרתי והתחפרתי בין הסדינים הרכים והקרים. הושטתי יד לכיוון הפלאפון שלי שהיה על השידה, מרוב שמיהרנו לצאת לא שמתי לב שהשארתי אותו מאחור. 5 שיחות שלא נענו, רובם היו מאמא ומאורן שבטח חששו שנבריז מהמסיבה והאחרים היו ממעיין, החברה הכי טובה שלי. בטח שוב נפרדה מהחבר שלה. סגרתי את הפלאפון, אני כבר אתמודד עם השטויות שלה בבוקר.