חיים אחרים (I)

" נו, את באה? נראה לי שאנחנו בבניין A. יש לי את המעטפה- בואי נראה כבר את המעונות" קראה בת' בהתרגשות.
התנדנדתי אחריה עם הצ'ימידן הענק שעל גבי- מנסה לתמרן בהמולת הילדים, ולשמור על איזון בו זמנית.
"יש לך מושג איפה הבניין הזה בכלל?" שאלתי בתהייה.
"הממ…לא. אני משערת שבלית ברירה ניאלץ לשאול בדרך איזה חתיך בוגר ומתמצא, אין ברירה תקשיבי.." היא אמרה מעבר לכתפה- בעודנו יוצאות מבניין המנהלה.
"כן- זמנים קשים" – זרקתי אליה בגיחוך.

מלאו לשתינו שש-עשרה וחצי שנים לפני חודש בדיוק.
בגיל שש-עשרה וחצי מגיע השינויי. זה לא נעים.
יום אחד- באים לבית הספר שלך- מוציאים אותך מהכיתה, מסבירים לך -שכן, זה קרה גם לך.
וזהו.
אתה יותר לא חוזר.
לא לבית הספר.
לא הביתה.
אתה מתחיל חיים חדשים.
במובן מסויים זה מזל גדול- כבוד ענק. הרי מי לא רוצה להיות חזק יותר? מהיר יותר? חכם, מחודד, ולא מזדקן לעולם? להיות הנבחר?…

לקחו אותנו ל…אני מניחה שאפשר לקרוא לזה 'בית הכנה'. (לא הכרנו לפני.)
עברנו שם את השינויי. טוב- את השלב הראשון של השינויי.
הסבירו, הראו, ולימדו אותנו את כל הנדרש להתחלה.
– הביאו לנו כסף (הרבה כסף.) כדיי שנקנה לעצמנו ציוד לפנימייה החדשה (שאליה נגיע אחרי חודש בבית ההכנה).
טוב- זה היה שוק דיי גדול (שינויי זן וכ'ו…), אבל אני מניחה שאחרי ההלם- התהליך הזה הוא חיובי בסופו של דבר… (הופכים לאגדות חיות- אתם יודעים…)

"אוקי. נראה לי שהגענו" אמרה בת' – כשנעמדנו מול בניין מלבנים אדומות, עם קיסוס שמטפס עליו. מה שכן- האקדמיה הזאת (או איך שלא תקראו למקום הזה) פשוט מרהיבה ביופיה- היא בת בערך 500 שנה- ועברה שייפוץ עיצובי בערך בסוף תקופת הרנסנס. הכל נבנה פה בסגנון אירופאי.
מלא עצים עתיקים וענקיים, מדשאות רחבות ידיים וגנים יפהפיים.
על הקיר שליד דלת העץ הכפולה היה תלויי A גדול ושחור מברזל יצוק.
"מעניין מה גרם לך להגיע למסקנה שזה בניין A" אמרתי תוך כדיי נעיצת עיניים משתאות בבניין העצום.
"אוף- תראי כמה המקום הזה עצום- בטח יש פה מיליון מדרגות! איך נסחב הכל למעלה?" שאלה בת' תוך כדי היאבקות עם מזוודת הענק שלה במעלה המדרגות.
"לאט ובזהירות." אמרתי בזמן עלייתי השקולה ב-הרבה-יותר-מידיי-מדרגות-הכניסה-שהובילו-אל-הדלת, מנסה לא ליפול לאחור עם התיק עצום המימדים שעל גבי.
"היי!" שמענו קול זר קורא מאחורינו.
הפניתי את ראשי לאחור- כמעט מפרה את שווי המשקל- בעודי מבחינה בשני הנערים (ההרבה יותר מידיי יפים) שעלו אלינו במהירות והושיטו עזרה.
"תודה!" נאנחתי אל הנער שלקח ממני את תיקי (ותלה אותו על כתפו כאילו הוא לא יותר מתיק צד שלוקחים לקולנוע) וגלגלתי את כתפיי בכאב.
"יש בבניין הזה ה-מ-ו-ן מדרגות, שניקח את זה לחדר שלכן?" שאל אותי הנער (הפשוט-משתק-ביופיו) שלקח ממני את הצ'ימידן.
"כן- אממ…תודה!" גמגמנו שתינו בבהייה מפגרת בשניהם.
"אז…אהה…המפתח?" שאל השני בעל עיניי השמיים.
"נבוא איתכם" אמרתי בחיוך והושטתי יד לבת'.
"איזה חדר אתן?" שאל הימני.
"אממ…" לקחתי מבת' את המעטפה "- מתאיים ושתיים עשרה." אמרתי בחיוך.
זה התאריך שלי.
"אחריכם." אמרה בת' בחיוך זומם.
"כדי שנוכל לבהות להם בתחת נכון?" שאלתי באוזנה בעודנו עוקבות אחריהם במעלה המדרגות.
"אהא." ענתה בחיוך.

את המבואה ראיתי במטושטש- כי הבנים עלו בקצב שהצריך כמעט-ריצה מצידנו.
אבל החדר.
אוה! החדר!
הרצפה עשוייה פרקט מהמם (אני חושבת שמדובדבן), – ובשטח (הדיי-רחב) בין שתי המיטות (הגדולות, ועשויות עץ מהמם גם הן) נח לו שטיח יפהפה בצבע שמנת.
ליד דלת העץ העתיקה- המובילה כנראה אל המקלחת. – עמד ארון עץ ע-נ-ק (שצבוע בצבע השמנת של השטיח) על רקע הקירות התכלכלים.
– הבנים הניחו לנו להתפעל ולהתלהב לבד, ובת' לא בזבזה אף רגע- והתחילה לסדר את מזוודתה בארון.
"טוב, אם ככה אז אני מניחה שאני אכנס להתקלח ואחר כך נתחלף." אמרתי בציפייה לשטוף את היום הארוך-ומעייף-עד-מאוד-הזה ממני.
היא הימהמה תגובה-לא-ברורה-כלשהי כשאני הייתי כבר עם דלת חצי סגורה בידי.
המקלחת.
רצפת המקלחת לא הייתה מפרקט (למזלנו)- אלא מבלטות קרמיקה תכולות (כמו הקירות של החדר עצמו)- והקירות- בצבעי השמנת ששלטו בשאר החדר. אמבטיה לא הייתה לנו (אמרו לנו שרק משנה שלישית מקבלים אמבטיות בחדרים) אבל הדוש היה חדש, נקי ונהדר.- ליד הדוש (צמוד לקיר המקביל אליו) היו השירותים, ובצד השני של החדר עמד כיור גדול (עם מגירות גדולות מתחתיו) ומתלה עם שש [!] מגבות עליו- בגדלים שונים- (אני מניחה שלגוף, לראש, ולפנים).

"הריח שלך פשוט מדהים!" קראה בת' בחיוך.
"כן! הסבונים פה פשוט מדהימים!" אמרתי באופוריה- מתהלכת עם שמלת המגבת שלי אל עבר התיק.
"אבל יאללה- תתקלחי מהר. אני רוצה שנספיק לראות את איזור המגורים המשותף לפני שנלך לארוחת הערב." קראתי אליה תוך כדיי פשפוש בתיק אחר בגדים.
"אני כבר בפנים!" קראה אליי מעבר לדלת.

– המשך יבוא-