חייל גיבור- חלק א

(צריך לקרוא את ההקדמה בשביל החלקים)

היום זה יום ההולדת שלי
ושלוש שעות אני בוהה בחלון מחכה בסבלנות ובשקט, מקווה שאבא כבר יבוא
כבר צוהרים והוא לא פה עם המתנה הגדולה שהוא הבטיח לי.
״חמודי אתה כבר לא אכלת מהבוקר, בוא לאכול ארוחת צוהרים!״ אמא צעקה מבמטבח
לקח לי קצת זמן כדי לאסוף את עצמי ולעזוב את החלון, הלכתי לכיוון המטבח והחטפתי מבט לחלון בתקווה- אבל אף אחד לא היה ברחוב
אכלתי את הפירה, האפונה ושועית ירוקה שאמא שמה בצד בצלחת כי היא יודעת שאני אוהב שזה לא נוגע בפירה
ובדרך כלל אני אוכל הכל,אבל היום לא היה לי כוח אפילו להחזיק את המזלג
בזמן שאני מסדר את האפונה בשורות כי אני יודע שלאכול? אני כבר לא אוכל פתאום שמעתי צפירה שנשמעה מבחוץ ונמלאתי כולי באנרגיה פיתאומית ומלאה תקווה שזה אבי
רצתי מהר מהר לכיוון החלון ואז חשבתי לעצמי ״למה לבזבז זמן אני פשוט ישר אלך לדלת״ ושיניתי את כיווני לדלת, פתחתי אותה ורצתי לרחוב אבל במקום למצוא את אבא מצאתי את עצמי לבד באמצע הרחוב מאוכזב ואת מכוניתם של השכנים שלנו חונה והבנתי שזאת המכונית שצפרה…
אמא יצאה החוצה אליי הניחה את ידיה על כתפיי בהנחה
״חמוד שלי אתה רוצה ללכת עם סבתא לקניון? היא רוצה לקנות לך מתנה״
נשמתי עמוקות ואמרתי ״כן אמא״
היא מילמלה ״יופי״ ואני הלכתי לאט לאט כי האנרגיה שלי נשאבה לעולם קסום כשגיליתי שאבא כבר לא יבוא.
נכנסתי לחדרי התלבשתי בחולצה מכופתרת לבנה ומכנסיי ג׳ינס שחורות שאמא גיהיצה לכבוד יום הולדתי,
ירדתי אל הסלון והראתי לאמא עד כמה אני יפה ״חתיך שלי!״ היא קראה וחיבקה אותי
ואז היא שוב הסתכלה עליי וקיווצה את גבותיה כאילו משהו לא במקום אז הסתכלתי על עצמי להבין מה לא בסדר,
אמא קמה לכיוון הטלויזיה שבסלון ופתחה את המגירה של השידה שעליה עומדת הטלויזיה והוציאה מימנה פפיון כחול כהה שכמעט נראה שחור וענדה לי אותו על צווארון החולצה,
ובדיוק סבתא התקשרה לאימי שהיא בחוץ ושאני יצא החוצה
יצאתי החוצה, ומפה כבר לא היה שום דבר מעניין שאני זוכר
היא קנתה לי את הכדור רגל שהיא קונה לי בכל שנה, כי כל שנה כשאני משחק בו הוא מתפוצץ לי.
חזרתי הביתה עם סבתא וכשפתחתי את הדלת ראיתי…