חייה של לונה – פרק 15! –

~תהנו! אני ממש שמחה שיש עדיין קוראים שאוהבים את הסיפור!!!~

"אוקיי חבר'ה, מסיבה נגמר, זמן לישון!" קראה פתאום אולגה כשהיא תולשת מבגדיה חלקי נייר דבק שמשתמשים בו לחטיפת אנשים.
אני וכריס נעצנו מבט בקווין, אבל שלי נראה מבולבל ואמר "מה לעזאזל קרה שם בניכם?!", אבל של כריס נראה כאילו אמר "לא משנה מה עשית אתה מנקה/מסדר את זה!".
"אה.." אמר קווין בהיסוס וגירד בעצבנות את עורפו.
"אני די הכנעתי אותה שם במטבח!" אמר בחיוך מרוצה וילדותי. טיפש.
"זה בסדר אולגה, היום אפשר לישון מאוחר." אמר כריס בחצי חיוך, בזמן שפינה את כולנו מהחדר שאפילו לא הספקתי לראות מה הוא מכיל.
"אבל כריס.." אמרתי מבולבלת. "מחר הולכים לבית ספר… לא?" שאלתי ממש מבולבלת. היום יום ראשון ומחר מתקיימים לימודים, נכון?
"אין לך מה לדאוג לונה, אני סידרתי לך שבוע חופש." אמר ברוגע.
"מה?!" הופתעתי, מה ז"א 'שבוע חופש'?
"את יודעת," אמר כאילו זה מובן מאליו. "חופשת מחלה, במצב שלך צריך להיות לך קושי ללכת אבל את כנראה נס רפואי אם את ככה מתרוצצת." אמר בהתפאלות.
הבטתי לקרסול הפצוע(?) שלי. הוא האדים קצת אבל לא הרגשתי ממש כאב.

-20 דקות מאוחר יותר-

"אאיהההההה!!!!" צעקתי, משתנקת מכאבים בעוד אולגה מניחה שקית ממש גדולה של קרח על הקרסול המאוד-נפוח שלי, לפחות הכרית שהוא היה מונח עליה רכה ומנחמת.
בינתיים כריס הכניס דיסק לדי-וי-די שמחובר למסך טלוויזיה עצום, וקווין הגיח בפתאומיות מאחורי, בקפיצה מרעידה לצידי על הספה, בעוד קערת הפופקורן הגדולה פולטת את רוב תכולתה החוצה.
"היי!" קראתי. "תיזהר!"
"סליחה." אמר מחייך, בעודו לוקח פופקורן משערי ובטני ואוכל אותו כאילו זה פשוט נורמה!
הוא הביט בקרסול שלי, התקרב לאוזני ואמר כבדרך אגב: "מה עשית לו?! תראי איזו התעללות!" מצביע על ה"גידול" הזה שהולך ומתנפח עם כל דקה, אני זוכרת שפעם היה לי שם קרסול רגיל!!!
"מה אני עשיתי לו?! הוא זה חלק ממני! לי כואב!!" קראתי בתגובה לעוקצנות הצינית שלו בלונדי.
"אני מופתע שלא כאב לך קודם…" אמר ואז נראה כאילו הוא הבין משהו.
"אני יודע!!" אמר. "זה בגלל המשקה המיוחד שלי!!" נראה מרוצה.
"או יופי!!" קראתי בייאוש. "ממש הייתי צריכה גם להיות תחת השפעת תרופות מעורבבות באלכוהול!"
"אהה, לא נורא. למרות שאני ממש מופתע שלא התעלפת, ז"א שהיית בסדר, יחסית…"
"מה זאת אומרת?!"
"כשאני שתיתי את ה"שייק" הזה לראשונה הוא כמובן היה פחות חזק מזה, אבל אחרי דקה איבדתי את ההכרה!"
"הוא צודק," אמר כריס בעודו מתרומם וכרגע לוחץ על מספר שלטים שונים.
"הוא התעורר למחרת בלילה מאוכזב משהו שהוא החמיץ את "כל הכיף"."
"היית שם?" אמרתי מופתעת. "איפה שזה לא יהיה?"
"הוא יותר נכון גרר אותי לשם, אבל מישהו חייב להיות ה"מבוגר" האחראי, שיגיד תודה שבאמת באתי, אחרת הוא היה מוצא את עצמו באיזה חור." צחק בקול כריס.
סובבתי את ראשי לקווין בשאלה.
"הוא צודק." הסכים קווין בהנהון מוגזם לחלוטין שגרם לשיערו להתפרע. הוא נראה טוב. איפשהו בתוכי חייכתי חיוך… חיוך שבנות מחייכות כשהן רואות מישהו ממש חמוד וחתיך… מופתעת שזה בגלל קווין.
"אני כבר חוזר, תתחילו בלעדיי." אמר כריס, כשהוא ממהר לעלות במדרגות לקומה שמעלינו.
"לאן אתה הולך?" קראתי, הוא כבר למעלה.
"למקלחת!" צעק באופן מצחיק, שגרם לקולו להישבר ולהיות ממש גבוה. צחקתי בתגובה, אך גם עלתה לי תמונה שלו מתקלח, מה שגרם לי להסמיק באופן חמור, כי זה הזכיר לי אותו ערום למחצה נוטף מים לאור הירח, קרוב אלי, שם נפלתי ברוב טיפשותי לנהר הקפוא.

"את בסדר?" קטע קווין את מחשבותיי.
"מה?" עניתי מבולבלת.
"יש לך חום או משהו?" שאל, הפעם בקמצוץ דאגה בקולו. מניח את ידו על מצחי.
מה שגרם לי להסמיק עוד יותר.
"לא." אמרתי וסילקתי את ידו. עיניו השתהו עליי לכמה שניות, זה גרם לי לסופר אי-נוחות.
אז שיניתי נושא.
"אז.. מה רואים?"
"זומבים!" אמר בקול נרגש וקפץ בישיבה.
"תזכיר לי בן כמה אתה?" עקצתי בתגובה להתרגשות המופרזת שלו.
הוא לכסן עיניים לעברי בכעס מדומה כמו ילד קטן. "בן שמונה עשרה!" אמר בקול ציפציף מה שגרם לו להישמע כמו ילד בן שמונה.
צחקתי. והסרט התחיל.
….
בצעקות אימה מחרידות.