חייה המיוחדים- פרק 13

אתה יכול לענות לי על כמה שאלות?"
הוא הנהנן.
נשמתי עמוק "אוקיי, שאלה 1: אתה נשוי?"
הוא נראה מופתע "התגרשתי ממישהי."
הלב שלי התחיל לפעום מהר יותר.
"שאלה 2: היו לך ילדים?"
ג'וליוס נראה מהורהר "אני…. הייתה לי. הייתה לי ילדה אחת. קראו לה אליאנה."
הרגשתי כאילו הלב שלי נעצר. אני אליאנה. אלי הוא קיצור של אליאנה.
"אוקיי שאלה אחרונה: לאשתך קראו מריה לוסון?"
ג'וליוס כמעט נפל מהספה "איך את יודעת??"
דמעות עלו בעיני, המילים שלו מלפני 11 שנה הדהדו לי בראש 'ילדה לא מוצלחת. ילדה לא מוצלחת…..'
נשמתי עמוק "אני אליאנה."

ג'וליוס לטש בי עיניים "את… את אליאנה? אבל… זה לא יכול ליהיות. אליאנה הייתה אוטיסטית."
הרגשתי כעס מבעבע בתוכי, כעס ששנים שכנעתי את עצמי שאין לי למה לכעוס "אני הייתי אוטיסטית. טוב, לא בדיוק. כנראה הרופא שבדק אותי טעה, כי אני ילדה רגילה."
ג'וליוס התכווץ. "ו…. מה את עושה פה?"
הבן אדם עיוור. באמת שהוא עיוור. אמרתי שאמא שלי מתה. אני הבת שלו. מעניין מה אני עושה פה!
"תחשוב." עניתי בזעם.
ואז הוא החוויר "מריה…"
אוי לא. שדה הראייה שלי הטשטש. בכיתי. שוב.
הוא התקרב אלי כדי להרגיע אותי, אבל הדפתי אותו מעלי "תתרחק ממני!" צרחתי "אני ילדה לא מוצלחת לא?!"
ג'וליוס נראה כאילו הכנסתי לו אגרוף בבטן.
ואז רצתי משם לחדר שלי, טורקת את הדלת.
למה הוא? מכל האנשים בעולם, למה דווקא הוא?
בסתר ליבי קיוויתי שהוא השתנה. אבל הוא לא. הוא אפילו לא התנצל על שנטש אותי סתם.
מבחינתו אני תמיד יהיה אליאנה לוסון, הילדה הלא מוצלחת, האוטיסטית.
אני שונאת אותו. אני שונאת את אבא שלי.

השעה 3 בצהריים, לורל חזרה מבית ספר ומצאה אותי בוהה בתמונה שליד המיטה שלי.
היא סגרה את הדלת והתיישבה לידי. "אלי, קרה משהו?"
"אני אליאנה…." מלמלתי.
לורל הסתכלה עלי במבט מוזר "אני יודעת שאת אליאנה. שאלתי אם את בסדר."
"התכוונתי שאני אליאנה, הבת של ג'וליוס." אמרתי בעצב.
לורל נפלה מהמיטה שלי "את בסדר?" מיהרתי אליה.
היא פערה את פיה "את שואלת אם אני בסדר? ג'וליוס הוא אבא שלך?! זה… זה שאמר ש…."
"כן. זה שאמר שאני ילדה לא מוצלחת. כי אני אוטיסטית. יש יותר גרוע מזה שאני גרה עם אבא שלי, שאני שונאת, באותו בית?"
אני אמורה לאכול איתו. ואני לא יכולה להישאר פה, בחדר כל הזמן נכון? או ש…..
"לורל? יש לי בקשה."

השעה 7 בערב. חיכיתי.
הדלת נפתחה ולורל נכנסה פנימה, עם מגש אוכל.
התיישבתי על הרצפה והתחלתי לאכול.
"אלי, את לא יכולה להישאר פה לנצח. ג'וליוס אמר היום שיכול ליהיות שהוא יאריך את הביקור שלו.
האוכל נתקע לי בגרון "יאריך את הביקור?"
לורל הנהנה "וגם זה ממש קשה להבריח אליך אוכל. אמרתי להם שאת חולה ושאת לא רוצה לאכול, תחשבי מה הם חשבו כשהלכתי לשירותים עם מגש אוכל!"
התחלתי לצחוק "אמרת שאת הולכת לשירותים ולקחת איתך מגש אוכל? מה אמרת?"
לורל משכה כתפיים "לא משנה. וההורים שלי…. סליחה, אבא ואמא *שלנו* יקחו אותך לרופא, לבדוק אם את באמת אוטיסטית."
הלב שלי החסיר פעימה. יכול ליהיות ש….. לא. אסור לי לפתח ציפיות.

השעה 3 בלילה. אני מתה מעייפות, אבל אני לא מצליחה להרדם. עצמתי עיניים. כמעט נרדמתי, כשדלת החדר שלי נפתחה.
פקחתי עיניים וקפאתי כשראיתי את ג'וליוס עומד בפתח………