חייה המיוחדים- פרק 12

התעוררתי וראיתי את אריאל.
\"בוקר טוב\" היא חייכה.
\"בוקר טוב.\" אמרתי בשקט. מאז המוות של אמא, אני כבויה, שום דבר לא מעניין אותי.
התארגנתי וירדתי למטה. אריאל הבליעה כל פעם חיוך, היא נראתה מאושרת.
ירדתי למטה וגם לורל ודאינה קרנו אושר. מה כבר קרה?
התיישבתי בשולחן ודאינה כחכחה בגרונה \"אלי… אני צריכה לספר לך משהו.\"
הרמתי את ראשי.
\"אני…. אנחנו חשבנו על זה הרבה ו…. החלטתי שאני רוצה לאמץאותך. רק אם תסכימי, כמובן.\" היא אמרה.
לקח לי רגע להבין את זה. דאינה, לורל, אריאל ואבא של לורל מסכימים לקבל אותי, כמשפחה.
הנהנתי וחייכתי, החיוך הראשון שלי בשבוע הזה \"ברור שאני מסכימה.\"
ואז לורל ואריאל קפצו עלי בחיבוק.
החדר בעליית גג הפך רשמית לחדר שלי.
דאינה סידרה את כל המסמכים, עכשיו אני אחותה של לורל.

באותו היום, עשינו חגיגה. אבא של לורל, טום, הזמין גם את ג\'וליוס.
ישבנו בשולחן. \"מזל טוב אלי! אני בטוח שדאינה וטום בחרו את הבת המושלמת.\" ג\'וליוס אמר.
הוא שלח יד כדי לקחת יין, וקפאתי במקום…….

ישבנו בשולחן. \"מזל טוב אלי! אני בטוח שדאינה וטום בחרו את הבת המושלמת.\" ג\'וליוס אמר.
הוא שלח יד כדי לקחת יין, וקפאתי במקום.
על פרק יד ימין של ג\'וליוס, היה קעקוע, כמו צמיד. בדיוק כמו שזכרתי שיש לאבא שלי.
שתקתי בכל שאר הארוחה.
חשד עלה בי. אולי….. לא. זה לא יכול ליהיות.
הארוחה נגמרה ועליתי לחדר שלי, אבל לורל עצרה אותי באמצע.
\"אלי מה קרה? את נראית…. מוטרדת.\" היא אמרה.
\"אני…. אני פשוט מתגעגעת לאמא שלי\" שיקרתי.
טוב, זה לא היה שקר. אני ממש ממש מתגעגעת לאמא שלי. פשוט…. לא זאת הסיבה שאני מוטרדת.

עברו כמה ימים. היום החלטתי שאני צריכה ללכת לבית ספר.
התלבשתי, התארגנתי וירדתי למטה עם תיק בית ספר.
\"אלי! את הולכת היום לבית הספר? להסיע אותך?\" דאינה שאלה.
חייכתי חיוך מאולץ \"כן.\"

נכנסתי לבצפר ולהפתעתי, כולם באו אלי וחיבקו אותי. ממתי אנשים מודעים לעובדה שאני קיימת?
\"שמעתי שאת מדברת!\" צהלה ג\'וליה, אחת מהילדות מהשכבה שלי.
איך הם יודעים?
\"אני ממש מצטערת על מה שקרה\" אמרה לי מישהי, אפילו לא ידעתי איך קוראים לה.
איך הם יודעים את זה?!

לא היה לי רגע אחד של שקט באותו יום. כולם באו אלי, ברכו אותי על שאני מדברת, או שהצטערו על מה שקרה. רציתי ליהיות לבד.
בשעה הרביעית נשברתי. לא יכולתי יותר. לכל מקום שהלכתי, הזכירו לי את אמא שלי. למה הם לא מבינים שאני לא רוצה לחשוב על זה?!
ארזתי תיק והלכתי הביתה. פתחתי את הדלת וגיליתי שאין אף אחד בבית, רק ג\'וליוס.
הוא הביט בי בתמיהה \"את לא אמורה ליהיות בבית ספר?\"
ואז לא יכולתי יותר. פרצתי בבכי. הוא מיהר אלי \"אלי מה קרה?\"
הוא הושיב אותי על הספה וחיכה שאני ירגע. \"מה קרה?\" הוא שאל לבסוף.
\"ל… לכל מק… מקום שאנ… שאני הול… הולכת, מזכירים לי א… את אמא שלי!\" בכיתי.
הוא ניגב דמעה מהפנים שלי, מה שחשף את הקעקוע.
לטשתי בקעקוע מבט. זה אותו קעקוע כמו של אבא שלי.
\'יש כמה אנשים שעשו את הקעקוע הזה, את יודעת.\' אמר לי קול בראש.
אבל בכל זאת הייתי צריכה לשאול.
\"ג\'וליוס, זה ישמע מוזר אבל יש לי בקשה.\" אמרתי.
\"כן?\"
\"אתה יכול לענות לי על כמה שאלות?\"