חייה המיוחדים- פרק 11

הרגשתי עיקצוץ מוזר בעורף, וידעתי שמישהו מסתכל עלי. זה ככה אצל כולם?
הסתובבתי ו……… אמא?!
ראיתי את אמא שלי.
אבל היא מתה! איך זה יכול ליהיות?
"אמא?" לחשתי.
"אלי…. אני מצטערת. על הכל. את ילדה מדהימה. אני אוהבת אותך. את יודעת את זה נכון?" היא שאלה ברוך.
הנהנתי "אמא אני אוהבת אותך." בכיתי.
"גם אני אותך מתוקה. אני תמיד ישמור עליך." היא אמרה, היא הלכה ונעשתה שקופה יותר.
"לא! אל תלכי!" צרחתי.
ניסיתי לתפוס אותה אבל היא נעלמה.
כולם מיהרו אלי "אלי מה קרה?!" הם שאלו.
מיררתי בבכי, כמו ילדה בת 3 " אמא…. אמא הייתה פה! היא… אני ראיתי אותה! ודיברתי איתה ו…. ו…."
אוראל תפס לי ביד, מה שקצת עצבן את הארי "לורל, הכל בסדר. פשוט…. בואי, תנגבי את הדמעות, תנשמי עמוק… בטח דמיינת אותה." הוא אמר.
"אני ראיתי אותה!" צרחתי.
אוראל נבהל ונסוג לאחור. "דיברתי איתה. אני.. אני לא מטורפת."
לחשתי.
הארי חיבק אותי, מה שקצת הרגיע אותי.
אולי בכל זאת דמיינתי את זה?
"בואי, נלך לשטוף פנים." הוא אמר והוביל אותי לכיור שבמקלחת.
שטפתי פנים והרגשתי קצת יתר טוב. פתאום שמתי לב שהארי לבוש כולו שחור, מכף רגל עד ראש.
חיבקתי אותו "תודה."
"עוד מעט ההלויה. את מוכנה?" הוא שאל.
לא. אני לא מוכנה. אבל… הכרחתי את עצמי להנהן "כן."

ההלויה עברה עלי במטושטש.
אנשים בכו, באו לנחם אותי, תפחו לי על הכתף. הרגשתי כאילו אני צופה בסרט.

ואז ראיתי מישהו שמממש לא ציפיתי לראות. שירה. מה היא עושה פה?!
הלכתי אליה "שירה?"
ואז היא עשתה משהו שהפתיע אותי עוד יותר.
היא חיבקה אותי. "אני יודעת איך את מרגישה." היא לחשה.
את בחיים לא תביני! רציתי לצרוח.
"תאמיני לי, את לא." סיננתי.
"תאמיני לי, אני כן." היא אמרה "גם לי אין אמא."

הייתי המומה. לשירה אין אמא? ואז היא עזבה אותי והלכה משם.
האנשים הלכו ונעלמו. כשחשבתי שכולם הלכו, התקרבתי לקבר של אמא.
"מריה לוסון"
שתי מילים. שתי מילים שאומרות כל כך הרבה דברים.
ואז נזכרתי בכל הדברים שעשינו ביחד. איך היא תמיד הייתה לצידי. איך היא תמיד עזרה לי. איך היא תמיד הגנה עלי.
צנחתי על הקבר שלה, בוכה.
בכיתי היום יותר מדי.

התעוררתי וגיליתי שכבר חשוך, שאני מכוסה בסווטשרט שחור ושמישהו מחבק אותי. זה היה הארי.
"מה…?" התחלתי לומר.
"בכית ונרדמת פה. השעה עכשיו…. שמונה בערב." הוא אמר ועזר לי לקום. שמונה בערב?!
יצאנו מהבית קברות והלכנו ברגל לבית של לורל, רבע שעה הליכה. הוא חיבק כתף אחת שלי "קר לך?"
קפאתי. אם לא היה עלי את הסווטשרט של הארי, הייתי הופכת לגוש קרח.
"אני בסדר."
הגענו לבית של לורל. הוא התקרב אלי ו……. והוא נישק אותי. נשיקה אמיתית בפה. הנשיקה הראשונה שלי.
הרגשתי שאני מרחפת. לא יכולתי לשכוח מאמא, אבל לרגע אחד, החרדה והעצב הנורא עזבו אותי.
ואז הוא הלך.

עבר שבוע. השבוע הכי נורא בחיים שלי.
בשבעה, אנשים באו לעליית גג ואמרו
'אנחנו משתתפים בצערך'
'תיהי חזקה'
'הכל יהיה בסדר'.
כל פעם הבלעתי את הדחף לקום ולצרוח 'עופוו מפההה!'
אבל סוף סוף זה נגמר.
התעוררתי ו…..