חייה המיוחדים- פרק 10

הדלת נפתחה ושם עמדו 2 אנשים.
אריאל, אחותה בת ה6 של לורל, וקצין משטרה.
קצין משטרה? בחילה גאתה בי.
הקצין לא חיכה להזמנה ונכנס פנימה "אלי לוסון?" הוא שאל בחומרה. הוא העביר את העיניים ממני ללורל, מלורל אלי.
"אני אלי לוסון." אמרתי.
הוא נאנח "שבי בבקשה."
התיישבתי באחת הגומחות בחרדה הולכת וגוברת.
"אלי… טוב, אני אעשה את זה הכי ישיר שיש. הבית שלך… הבית שלך נשרף, ו… מצאו שם… מצאו שם גופה של אישה…. הגופה של מריה לוסון, אמך."

זה לא יכול לקרות לי. זאת בטוח איזו מתיחה, עוד מעט כולם יקפצו ויגידו 'סתתתתם' ועוד נצחק על זה. אבל זה לא קרה.
לאט לאט התחלתי לעכל את זה. הבית שלי נשרף. אמא שלי מתה. אני יתומה.
כל האסונות האלו לא באו אלי בהדרגתיות, הם באו אלי בבום אחד גדול.
הייתה דממה.
ואז יצאתי משם בריצה, יצאתי לרחוב, בכיתי.
רצתי יחפה, כשהבטון המחוספס שורט לי את הרגליים. לא היה לי אכפת.
הגעתי למה שהיה פעם הבית שלי, ועכשיו היו חורבות בוערות. ואז ראיתי את הנורא מכל. בערך 10 מטר ממני, צוות מגן דוד אדום רכן מעל אמא. רצתי לשם "היא… היא…" הבכי שלי גבר.
"את הבת שלה?" שאל אחד הרופאים. הנהנתי.
"אני מצטער." הוא אמר והרכין את הראש שלו. החיים שלי התמוטטו לי מול העיינים.
קרסתי על הרצפה בוכה, צורחת, רוצה שהסיוט הזה יגמר כבר.
ואז הכל סביבי החשיך
האם אני מתה? קיוויתי שכן. לא רציתי לחיות ככה יותר.
פקחתי עיניים ומצאתי את עצמי מביטה בלורל,דאינה,אריאל,שי,מאיה,אוראל והארי.
היה לי כאב ראש נורא, הרגשתי את הדופק בצד האחורי של הראש.
"אחחחח" התרוממתי. עקבות דמעות עיטרו את הפנים שלי.
עצמתי עיניים. רציתי שזה יגמר, הכל. לא היה אכפת לי מכלום, רק מהעובדה שאמא שלי מתה, ושהדבר האחרון שעשיתי היה לריב איתה. לא. נזכרתי במילים האחרונות שהיא אמרה לי. 'אני אוהבת אותך'.
הדמעות עלו והציפו אותי, לא ראיתי כלום, רק כתמים מטושטשים, אפילו לא טרחתי להסיט עיניים.
כולם חיבקו אותי בחיבוק דוב ענק, שותקים, לא יודעים מה להגיד.
רציתי לחזור לשלשום, שהדאגות שלי היו שאני אוטיסטית. זה היה הרבה יותר טוב.
"איך את מרגישה?" אוראל שאל.
איך אני מרגישה?! רציתי לצרוח.
"אני… אני יכולה ליהיות קצת לבד?" שאלתי בלחישה.
כולם הנהנו ויצאו "ההלוויה עוד שעתיים, כדאי שתתארגני." אמרה לורל ברוך. ההלוויה. עוד שעתיים. מעניין מי יבוא.
התרוממתי מהמיטה וגררתי את עצמי לתיקים שארזתי רק היום, כשהכל היה שלם. הוצאתי משם שמלת סטרפלס שחורה.
ידעתי שזה לא ממש מתאים, אבל זה עדיף מגופייה צהובה ושורט.
לבשתי אותה הסתרקתי, צחצחתי שיניים וגררתי את עצמי למטה.
שם כולם חיכו לי. כל המבטים הופנו אלי אבל אני הלכתי לסלון והתיישבתי על השטיח מול האח.
הבטתי בלהבות, הלהבות שלקחו את הבית שלי, את אמא שלי, ובמידה מסוימת את עצמי.
הרגשתי עיקצוץ מוזר בעורף, וידעתי שמישהו מסתכל עלי. זה ככה אצל כולם?
הסתובבתי ו………