"חטיבת ביניים זה כבר לא קייטנה" – פרק 2

כולם צחקו על המורה בעודם מצביעים עליה, שוכבת בכאבים על הרצפה ליד הלוח, חוץ ממני. ומטל. וממאיה. התביישנו בשם הכיתה אותה עדיין לא הספקנו להכיר, ולכן מיד קמנו ממקומנו ועזרנו למורה לקום ולשוב לשגרה. "את בסדר?" שאלתי אותה, והיא ענתה שכן והמכה כבר התחילה להחלים. תיארתי לעצמי איך היא מרגישה בתוך תוכה – פגועה, מובכת, כועסת, עצובה… כל הרגשות הרעים מעורבבים בתוך לב אחד בגודל אגרוף. התבוננתי על התלמידים המשתוללים וחשבתי לעצמי, איך מצפונם של הילדים האלה מאפשר להם לצחוק על אדם במצוקה? אין להם לב?! או שבעצם יש להם, אבל הוא קפוא כקרח…
"תודה רבה בנות," הודתה המורה בחיוך רחב וחיבקה את מותנינו. "דרך אגב, איך קוראים לכן?" היא שאלה, בעודה עדיין מחייכת. הצגנו את עצמינו בפניה:
"אני מאיה,"
"אני טל,"
"ואני נועה."
"טוב בנות חמודות, אתן יכולות להתיישב במקומכן," הורתה לנו ענבל וכך עשינו. התיישבנו במקומנו. ישבתי ליד מאיה, בטור השלישי מצד ימין, בשולחן השני מקדימה. טל ישבה מאחורינו ליד ילד עם שיער שחור מתולתל, עיניים חומות-כהות, לא רזה ולא שמן מדי. קראו לו יובל. הוא לבש חולצת טריקו ירוקה עם סמל בית הספר, ג'ינס קצר עם קרעים בצבע שחור ונעלי ספורט שחורות-ירוקות שהתאימו לבגדיו. מסתבר שגם הוא, ממש כמונו, לא צחק על המורה בשעה שכולם צחקו, לכן הוא הילד היחיד עמו אנחנו מעוניינות ליצור קשר ידידותי.
כבר בתחילת השנה אני וחברותיי נהפכנו לחביבות המורה, מה שאומר שבהחלט התחלנו את השנה ברגל ימין.
המורה התיישבה על כיסאה, השתיקה את הכיתה והמשיכה את המשפט אותו ניסתה להגיד לפני הטרגדיה על העקבים. "אחמ… אחמ… אז כפי שאמרתי, אני אהיה המחנכת שלכם השנה. שמי הוא ענבל כהן ויש לי שתי בנות חמודות. לגדולה קוראים נוי, ולקטנה מיכל." פתאום הכיתה החלה להקשיב לה בצורה עמוקה. הם התנהגו כאילו לא קרה שום דבר. כאילו לא הייתה שום נפילה, כאילו שהם לא צחקו על המורה לפני… אבל כולם ידעו שזה קרה. ואי אפשר לשנות עובדה זו. "אני בת 32, ואני גרה בגבעתיים ממש כמו רובכם. זוהי כבר שנה שלישית שאני מורה ומחנכת בבית ספר זה, תיכון שמעון בן-צבי, ואני ארצה לציין שזוהי זכות מאוד גדולה בשבילי."
"בגלל שזהו היום הראשון שלכם בחטיבת הביניים וכולכם הגעתם מהיסודי, חשוב שתדעו שכללי ההתנהגות של חטיבת הביניים שונים לגמרי מכללי ההתנהגות ביסודי, ולכן אנחנו נעבור עליהם ביחד. אני מיד אחלק לכל אחד מכם דף, זהו בעצם תקנון בית הספר. מישהו מהתלמידים הנמצאים בחדר זה לא יודע מה פירוש המילה 'תקנון'? מי שלא יודע בבקשה להצביע," אף תלמיד לא הצביע ולכן המורה המשיכה. "אז, מי רוצה לחלק את הדפים?," בשניה שהמורה שאלה את השאלה, כל התלמידים קפצו והצביעו או שקראו "אני! אני!" ולבסוף המורה בחרה ילדה בשם נגה אשר לטענתה "הצביעה הכי יפה". ילדה ג'ינג'ית עם נמשים, נמוכה יחסית ורזה. היא לבשה חולצת טריקו לבנה עם סמל בית הספר וטייץ שחור, נעלה סנדלים לבנות עם יהלומים מזוייפים, ולכן נעליה בהקו. נגה ניגשה אל המורה, קיבלה את הדפים והחלה לחלק לכל אחד בכיתה את דף התקנון. מי שקיבל מיד החל לעבור עליו, אפילו לפני שהמורה ביקשה.
"מי שמקבל דף קורא היטב את ההוראות וחותם בסוף. אם לא שמתם לב, יש לכם מקום לחתום בסוף הדף, כתבו שם את שמכם ולא קשקוש כלשהו. לאחר מכן אנחנו נעבור על חוקי התקנון ביחד."
"דרך אגב, אני מקווה שמה שקרה לפני חמש דקות, לא יחזור על עצמו בשום אופן. כאשר בן אדם כלשהו נופל, בין אם זאת מורה או בין אם זה תלמיד, צריך לעזור לו ולא לצחוק עליו. קחו לדוגמה את טל, מאיה ונועה," היא הצביעה עלינו כיוון שהילדים טרם הכירו אותנו, "בזמן שכולכם צחקתם על נפילתי, הן באו ועזרו לי לקום. אז כולם למחוא כפיים לבנות המדהימות האלה!." כל הכיתה מחאה כפיים לכיוונינו ואנחנו הרגשנו מובכות. כאילו, זה לא שעשינו משהו ממש מיוחד. אנחנו רק עזרנו מטבעינו לאדם בשעת צרה. זה לא משהו גדול כמו המראת מעבורת או דבר כזה, לא. לדעתי ולדעתן של טל ומאיה לא מגיע לנו שימחאו בשבילנו כפיים. "תודה, אבל אתם לא צריכים. באמת שלא. זה לא היה משהו מיוחד…," אמרה טל, ואני ומאיה הנהנו ביחד בהסכמה.
"הו, זה היה משהו מיוחד בהחלט," אמר יובל לראשונה מאז שטל התיישבה לידו. לאחר דבריו, כל הכיתה אמרה בפה אחד: "נכון!". זה היה מצחיק. כאילו שהם עשו חזרות בשביל הרגע הזה. אבל גם עצוב – רגע לפני הם צוחקים על רגע מביך של המורה, ועכשיו הם מסכימים עם פעולת העזרה של חברותיי ושלי? אני לא מבינה את האנשים בכיתה הזאת. אני רוצה לעבור כיתה.