"חטיבת ביניים זה כבר לא קייטנה" – פרק 1

היה זה יום יפה, השמש זרחה וחייכה אליי, הציפורים צייצו, הפרחים פרחו. מזג אוויר מושלם לראשון בספטמבר. קמתי ב7:00 בדיוק, לא דקה יותר ולא דקה פחות, והתחלתי להתארגן ליום הראשון שלי בחטיבת הביניים. התלבשתי (לבשתי חולצת טריקו לבנה עם סמל בית ספר וג'ינס שחור ארוך), נעלתי את נעליי האולסטר הלבנות שלי, הברשתי את שיערי הבלונדיני הארוך אשר הגיע לי עד אמצע הגב ואספתי אותו לקוקו. צחצחתי שיניים ואכלתי ארוחת בוקר טעימה כמו שרק אמי יודעת להכין – הפנקייק הכי טוב בעולם עם סירופ מייפל וכוס שוקו חם עם מרשמלו (למרות שהיה חם בחוץ). הכנתי את ארוחת העשר שלי – כריך חביתה עם חסה ועגבנייה, ומילאתי את בקבוק המים שלי עד הסוף, רק כי אמי דרשה. יצאתי לבית הספר, כמובן לא לפני שאיחלתי "יום טוב ונעים" לאמי, אשר החזירה לי בחזרה "יום טוב, נועה, ושיהיה לך בהצלחה בכיתה ז', יפה שלי עם עיניים ירוקות." אמרתי לאמי "תודה" ויצאתי לבית הספר שהיה קרוב יחסית לביתי, רק שבע דקות הליכה. פגשתי בדרך את מאיה וטל, החברות הכי טובות שלי והלכתי איתן את המשך הדרך. "נו, נועה, מתרגשת? זה היום הראשון של כיתה ז', אנחנו כבר לא ילדות קטנות… ," שאלה מאיה, עם השיער הברונטי הקצר שלה, המגיע עד הכתפיים, והמשקפיים השחורות שלה. היו לה עיניים אפורות והיא לבשה גם כן חולצת טריקו לבנה עם סמל בית ספר, כמו שלי, אך המכנס אותו לבשה לא היה ג'ינס שחור, אלא טייץ ספורטיבי בסגנון צבאי, אשר כל כך התאים לה כי היא הייתה מאוד רזה, בניגוד אליי, קצת מלאה. הנעליים אותם היא נעלה הם נעליי נייק שחורות-לבנות. היא מאוד אהבה נייק, ואני מאוד התחברתי לאדידס. "כן, ברור שאני מתרגשת. גם קצת מפחדת… כי רינה, המחנכת שלנו שנה שעברה אמרה שחטיבת ביניים זה כבר לא קייטנה," השבתי בחשש.
"אני דווקא לא כל כך חוששת. יהיה בסדר!," הוסיפה טל, האופטימית מבינינו, "פשוט תחשבו חיובי." טל נראתה כל כך שונה משתינו במראה. היא הייתה שתנית מתולתלת, אבל לא בצורה קיצונית. זה מה שהדגיש את תכונת האופי אשר הזכרתי, האופטימיות שלה המעוררת קנאה בתוך אנשים. היו לה עיניים חומות-דבש, ולה, לעומת מאיה, לא היו משקפיים. היא לבשה חולצת טריקו בצבע ורוד-מסטיק עם סמל בית ספר, ג'ינס לבן חלק ללא קרעים ונעלי אדידס לבנות עם פסים מבריקים בצבע זהב. "לך קל לדבר," נאנחה מאיה. "את חכמה, ואני פחות…," מאיה השפילה את מבטה. טל באמת הייתה מאוד חכמה, בשנה שעברה כל הציונים שלה היו מעל 90 חוץ מציון אחד-יחיד, 89. הציון הכי נמוך שלה בכל השנים של היסודי. דבר זה עורר קנאה בתלמידי הכיתה, ולכן כמה ילדים בריונים הרשו לעצמם להציק לה, אבל היא עדיין נשארה אופטימית כמו תמיד וזה מה שיפה בה. "זה לא נכון!," מיהרה טל להשיב, "את גם מאוד חכמה."
"תודה על הניסיון לעודד, אבל עובדה שאני לא. כל הציונים שלי הם מתחת ל50… ומה שאני לא עושה – אני לא מצליחה לקבל ציונים טובים. אפילו המורים הפרטיים שלי לא עוזרים לי… כמה שאני יושבת ולומדת ללא הפסקה, אני לא מצליחה להגיע לציון 60 לפחות." נאנחה מאיה.
"אם את רוצה, אני אנסה לעזור לך. אני אלמד אותך את החומר אשר ילמדו אותנו השנה, ואולי אני אצליח. חוץ מזה, השנה יחלקו אותנו להקבצות. המטרה שלהן היא לעזור לתלמידים שמתקשים להתקדם ברמות, לדעתי זה מאוד יעזור לך."
"גם אני יכולה לנסות לעזור לך, מאיה," הצעתי.
"תודה בנות, אתן חברות טובות!," אמרה מאיה בגאווה והתחבקנו. "איזה מזל שאנחנו באותה כיתה," היא הוסיפה וחייכה.
הגענו לשער בית הספר ואיחלנו ברכת "בוקר טוב" לשומר, הוא החזיר לנו את אותן המילים. בניין בית הספר נראה מרשים. היה זה בניין ענק אשר הזכיר לי ספינה כיוון שהיה נטוי לצד, ממש כמו מוזיאון נמו למדע אשר נמצא באמסטרדם שבהולנד היפה. הייתי שם בחופשת הקיץ. שטח חצר בית הספר היה ענקי, אפילו יותר גדול מבית הספר. התהלכנו ברחבה, וחיפשנו את כיתתנו. ז'3. חיפשנו את הכיתה משהו כמו עשר דקות, כיוון שבית הספר מאוד גדול, כפי שאמרתי, ולבסוף מצאנו. נכנסו לכיתה והתפעלנו כמה שהיא יפה. על אחד מהקירות הייתה תלויה מפת העולם המוקטנת, ולידה מפת ישראל. מעל המפות היו אותיות שהרכיבו יחדיו משפט: "ג א ו ג ר פ י ה – ז ' 3". על קיר אחר היה מקום פנוי, כנראה ליצירות שנעשה בהמשך היום, ומעל היה כתוב: "ברוכים הבאים לכיתה ז'3", וליד היה קיר ימי הולדת עם בלונים ועל כל בלון היה כתוב שם של ילד ואת תאריך היום הולדת שלו. במקרה או בכוונה הבלונים שלי, של מאיה ושל טל היו אחד ליד השני. הייתה פינה של הסטוריה, מתמטיקה (עם חוקים ומשוואות), של עברית… הייתה אפילו פינה של ערבית. התיישבנו במקום, והמורה נכנסה. היא הייתה יפה בצורה בלתי רגילה – בלונדינית כמוני, עם עיניים כחולות, רזה, גבוהה… בקיצור חלום של כל גבר בגילה. היא לבשה שמלה כחולה שמחמיאה לה, ועקבים באותו הצבע. שיערה היה אסוף לגולגול, תסרוקת האופיינית למורות. "שלום לכם תלמידים, קוראים לי ענבל… ואני אהיה המחנ…" אופס! היא מעדה ו… נפלה.