חטופה בטעות פרק 2

נפתחה הדלת וארבעתם נכנסו לחדר ו "המנהיג" אמר לי:"…………………….."
————————————————————————————
"מאמי, את לא אמורה להיות פה…" – "אז מה אני עושה פה?, תשחררו אותי!!" צעקתי עליהם.
ארבעתם הסתכלו עלי והתפוצצו מצחוק ואני שאלתי אותם : " מה מצחיק כל כך?"
ואחד ענה לי : "מה שמצחיק זה שנתן לך ללכת חחח" – " מה?!" צעקתי
"אתם במאלה לא צריכים אותי אז למה להחזיק אותי פה? בתור שבויה שלכם? למה זה טוב?"
והייתי על סף דמעות מהמחשבות שהם לא ייתנו לי לצאת מכאן ,
או שיעשו לי דברים שכל בת לא ממש מפנטזת לעבור אותם.
אחד מהם ענה לי : " את יכולה להסגיר אותנו למשטרה ועל זה אנחנו לא לוקחים סיכון"
ועוד אחד מהם התפרץ : "נוכל להחזיק אותה כאן בתור משרתת שתעשה לנו עבודות בית ותספק
לנו דברים שבנים רוצים, אם אתם מבינים למה אני מתכוון" ולארבעתם היה מן חיוך זדוני כזה
שעוד שניה יקרה את הדבר הכי נורא ביקום!! אבל במצב שלי.. מה כבר יכול להיות יותר גרוע?.
אחרי שעה ששהייתי בחדר ההוא לבד (כבר שעה שמונה וחצי בערב ) , אחד מהם נכנס ואמר :
"תתרגלי זה יהיה הבית החדש שלך וזה החדר שלך" לא עניתי לו בחזרה,
רק הסטתי את המבט בשביל שיעזוב אותי כבר וילך.
"אהה? מזה? פתאום לפה גדול אין מה לומר?" הוא אמר את זה בלעג ותוך כדי התקרב אליי
לאט לאט מפתח הדלת בעודי יושבת על המיטה , הוא בא ונעמד מולי "מה קרה עכשיו
את לא מדברת איתי?" רק הסתובבתי שגבי מופנה אליו שיבין בפעם השניה את הרמז וילך כבר.
"את לא רוצה לרדת עכשיו לארוחת ערב?" הוא שאל אותי "לא" עניתי לו.
הוא התעצבן עליי בא התיישב מולי על המיטה ואמר בעצבנות: " נו דברי איתי כבר!
אנחנו לא גרמנו לך שום נזק! אל תצאי לי עכשיו פרחה! דברי איתי!" – "כאילו מה?! אתם חטפתם אותי
בדיוק שעמדתי לחזור לבניין שלי, קשרתם אותי ועדיין נשארו לי סימנים אדומים של החבלים!! קשרתם
לי את הפה ואת העיניים !! ואתה עוד מצפה שאני ידבר איתך כאילו הכל בסדר?!." צעקתי עליו בחזרה.
היה כמה דקות שקט באוויר, שתינו היינו מובכים מהסיטואציה.
ואז שמענו צעקות מלמטה שאנחנו צריכים לרדת למטה, והנער הזה אמר "דרך אגב קוראים לי מייקל
ואני בן 17 וחצי והסוויטה הזאתי שייכת לי, כאן אני גר" ולפני שהוא נתן לי רגע לעכל שהדבר הענקי הזה שלו הוא קשר לי את היידים מאחוריי הגב ואת הרגליים כדי שאני לא אברח לו.. "היי !! מה אתה עושה?! תעזוב אותי!! מלפני רגע אתה נראיתה יותר רגיש ועכשיו באמת כנראה טעיתי ואתה יצור בין המגעילים…" – "כן כן אני יודע… בחדר שלך תהיה חופשיה כמה שאת רוצה שאת מחוץ לחדר צריך לקשור אותך בשביל לאלף אותך לא לברוח" והיה לו חיוך שובב כזה מהמובן הרע וירדנו במעלית שהיה בפנטאוז (וואו… איזה שיגעון…. -,-) וכשהגענו הוא זרק אותי על הספה "איייה! למה עשיתה את זה עכשיו?" שאלתי "סתם.. באלי… למה אסור? מי יעצור אותי?" והוא חטף בי מבט של ניצחון..

———————-דיבור לקוראים———————————————————–
אבל.. מה שהוא לא מבין הוא …. שלי יש מוח ערמומי ואני מבטיחה לכם,
תנו לי יום ואני עפה מהבית הזה……..