חורים- פרק 2

ניקיתי את טיפת הדם האחרונה שנשארה, החזרתי את תיבת הכלים למקומה ולבסוף זרקתי את המסר החלוד והמשומש לפח.
עכשיו אני יכולה להמשיך בחיי, טוב עד אשר תגיע הטעות הבאה ואז אני יצטרך לחזור על אותו התהליך, ואם אני מכירה את עצמי טוב, ואני מכירה הטעות הזאת תבוא במהרה.

כן, אני מודה, אני אריקה ריד, טועה, טעיות מרות, כמו כל אדם אחר ואפילו יותר, והדרך שלי לשלם עליהם זה בחורים ,על כל טעות שאני עושה אני תוקעת מסמר בגופי כדי להרגיש את כאב בטעות ואת סבל החרטה.

עליתי חזרה לבית, אמא וליסה חיכו לי ליד שולחן האוכל עם ארוחת הערב שכבר די התקררה.
"כמה פעמיים אני צריכה לקרוא לך לבוא לאכול? ומה בכלל עשית שם, למטה?" אמא נזפה בי.
"עשיתי עבודה בכימה למחר, אז לא שמתי אותך קוראת לי לבוא לאכול." זה היה שקר, זה היה תרוץ עלוב לנסות להתחמק.

מאז שאבא שלי "הלך" אמא נעשתה פי שתיים דאגנית כלפי וכלפי אחותי הקטנה ליסה, אפילו כשאנחנו בבית ספר היא מתקשרת איזה 30 פעם.
אבל את החורים שלי היא לא רואה, ולא זה לא בגלל שאני יודעת להסתיר אותם טוב בכך שאני לובשת רק בגדים ארוכים, צעיפים ונעליים סגורות, אלא בגלל שהיא לא רואה וכך גםאף אחד אחר, את החרטות.

בני האדם נוהגים לראות רק את הטעיות שעושים רק את הנזק שנגרם אבל כל הקשור לסליחה וחרטה הם לא רואים את זה, הם מפסיקים לכעוס ולזעום רק כאשר אין להם כוח יותר, לא כי באמת הם מאמינם באותה החרטה של האדם.
אבל אני לא כזאת, אני באמת מרגישה חרטה, אני באמת יודעת מה היא, וגם אם אני רוצה לשכוח את הטעות שעשיתי אני לא יכולה הרי היא מחוררת על גופי.