חוק אחד- פרק ראשון

"אני רוצה שתזכור, זה לא באמת קורה"
אמרתי לו בקולי הרגוע והשקול,
חיוך שליו על פניי ועיניי מחייכות אליו.
"לא חשוב מה תראה או תשמע,
זה לא באמת קורה" אמרתי בזמן שהכנתי את המחט.
"הדברים היחידים שקיימים הם אתה והקירות הלבנים"
אמרתי והצבעתי על הקירות הלבנים ללא רבב.
"אני ארגיש משהו?" הוא שאל, הוא אינו התכוון
למחט, אלא לדבר שיבוא אחריה.
"לא, אתה לא תרגיש כלום" אני אומרת בקול רגוע ואופטימי,
בזמן שאני מזריקה לו את החומר מן המחט.
דברי, הם היו שקר, אבל אני תמיד אומרת את זה,
זה מעניק להם רוגע ברגעי השפיות האחרונים שלהם.
אני יודעת זאת כי הם תמיד צורחים בזמן שאני יוצאת מהחדר.
ואלו לא זעקות אימה, למדתי להבדיל ביניהם עוד כשהייתי תינוקת.
"איך את יכולה לסבול את זה?" הוא שואל, עיניו גדולות ומפוחדות.
"אנו חיים בעולם בו רק חוק אחד חשוב" אני אומרת, לא מסתכלת עליו
"האמצעים מקדשים את המטרה"