חופשיה פרק 7 חלק ב'

-המשך-

"טוב אני יגיד את זה קצר" התחלתי לומר ושתקתי. "נו?" היא דחפה אותי לספר. "אני אבא שלך. אני מצטער שהסתרתי את זה ממך כל כך הרבה זמן פשוט פחדתי לספר לך" הסתכלתי עליה. עיניה היו פעורות מרוב תדהמה "אני חושבת שאני זוכרת איך אבא שלי ניראה" צחקתי "כן נוספו לאביך צלקות וזקן" היא הביטה בי ואז היא התחילה לבכות "את סולחת לי נכון?" בתשובה היא חיבקה אותי.

*נקודת מבט ריאן*

ריינה חופשיה עכשיו וזה טוב. אני יודע שהאיש שנקרא אד שיקר לה כשהוא אמר שהם יחזרו לחלץ אותי זה שקר. "החברה שלך הצליחה לברוח" שמעתי את המפקד אומר לי "כן. אז?" עניתי לו באדישות. לא היה לי כוח לריב איתו. "אני מבין שאתה לא ממש מעוניין לדבר" איך שמת לב לזה? אתה גאון. "לא" אמרתי בקצרה. "בכול זאת אני חושב שנדבר" אמר מתיישב לידי. נאנחתי "מה העניין?" שאלתי מנסה לגמו אם זה. "אתה יודע לאן אנחנו הולכים?" שאל אותי "אני מניח שמחנה הראשי איפה שנמצא "השליט" נכון?" אני מקווה שזה לא נכון. "נכון ואתה יודע למה?" מה זאת החקירה הזאת בכלל?! "לא,אני לא יודע" הוא צחק "אז אתה תגלה מחר" הרגשתי כאילו חטפתי סטירה. "מחר?!" חיוך גדול הופיע על פניו. "כן מחר אנחנו מגיעים. תתכונן" אמר והלך. מה יש לי להתכונן? זה לא שיש לי כאן מקום להתקלח או בגדים חדשים. לבסוף היה נמאס לי לחשוב. אז שכבתי ונכנסתי לעולם החלומות.
-יום אחרי-
"תתעורר ילד!!" צעק לי חייל שעמד שם. התעוררתי מהר מסתכל סביב. לא אהבתי את מה שראיתי. המחנה של "השליט" נגלה לפנינו. לבי דפק בחוזקה 'אני צריך לברוח מכאן' המחשבה הזאת דחקה בי.
שני חיילים באו ופסו אותי מאחורי גבי. המפקד הוביל אותנו לתוך המחנה. לא הופנו אלי מבטים מראה כזה היה רגיל שם כנראה.
המפקד הלך לאוהל הגדול שעמד באמצע המחנה ואני הובלתי לאוהל קטן יותר שבפנים היה שולחן ושתי כיסאות. קשרו אותי לכיסא שהיה מלפני השולחן והחיילים עזבו אותי שם. ניסיתי לשחרר את החבלים אבל זה היה חסר סיכוי. הם נקשרו בצורה שרק משהו חד יוכל לחתוך אותם.
הרגשתי אומלל התגעגעתי לריינה ולבת' להורים שלי לכל היקר לי. אבל לא יהיה לי הרבה סיכויים להיפגש איתם.
אחרי זמן מה נכנס המפקד כשאיתו אדם הלובש גלימה המסתירה לו את הפנים. ניחשתי שזה "השליט"
השפלתי את מבטי נמנעתי מלהסתכל עליו פחדתי. אין לי בושה להודות בפחד. לפעמים צריך לדעת לפחוד לפעמים יותר מדי אומץ יכול להרוג אותך.
"אם כך בראד אתה טוען שזה הילד?" שאל "השליט" את המקפד שהתברר שקוראים לו בראד. גיחכתי. "מה מצחיק אותך ילד?!" שאל אותי המפקד בכעס. "כ-כלום" מלמלתי.
"ילד הבט אלי" ציווה עלי כולו של "השליט". הבטתי בו. לא ראיתי את פניו וגם לא ממש רציתי.
"לא יתכן בלתי אפשרי." אמר "השליט" בקול מקפיא. הוא והמפקד דיברו בלחש ואני ניסיתי לחתוך את החבלים עם ציפורני. "זה בחיים לא ילך לך ילד" שמעתי את "השליט" אומר לי. קפאתי. "לפחות אני מנסה" אמרתי. נמאס לי כבר לפחד אני יכול למות מה אכפת לי לא נשאר לי אף אחד. "אכן אבל גם אם תצליח לחתוך יש חיילים בחוץ" אמר לי "כן לכן אני ישתמש בכיסא להכות בהם ואקח את נשקם ומדיהם ואברח מכאן" אמרתי לו מסגיר את התוכנית שלי "חכם אבל שחכת אותנו" גיחכתי "לא שחכתי התעלמתי" "השליט" צחק "לא כדי להתעלם מפרטים חשובים" באתי לענות לו תשובה אבל המפקד עצר אותי "טוב אולי נחזור לעניין הקודם במקום להתווכח איך צריכה להיות תוכנית בריחה מושלמת?" "השליט" צחק וסימן למפקד לדבר. אבל עצרתי אותו "אני אפילו לא יודע מה היה העניין הקודם" הם הביטו בי. "אל דאגה אתה תדע" אמר לי המפקד. "אני כבר חוזר" אמר לנו והלך.
לאחר זמן קצר חזר המפקד "אני חושב שנצטרך לעבור למקום יותר אטום" אמר לנו ויצאנו אחריו לכיוון בניין גדול ונכנסו אליו. "איזה חדר אדוני?" פנה המפקד אל "השליט". "חדר D" אמר ונכנסו לחדר גדול שגם בו היה שולחן אבל הכיסאות היו מרופדות. "השליט" סימן לי להתיישב ועשיתי זאת. והמפקד נעמד לצד "השליט". ידי היו קשורות אבל יכולתי להתהלך חופשי אבל גם הדלת הייתה נעולה.
"אז מדוע אני כאן?" שאלתי חסר סבלנות. "את חסר סבלנות נכון?" שאל אותי "השליט". "טוב אחרי כמה ימים שלמים של נסיעה ובלי מקלחת ואוכל טוב אז כן אני חסר סבלנות" אמרתי בכעס. "בנסיעה לא היה לך אומץ כזה לדבר" אמר לי המפקד. "בנסיעה לא הייתי מתוסכל כמו עכשיו" המפקד צחק. "אתה באמת רוצה לדעת למה אתה כאן?" שאל אותי "השליט" "אני לא באמת בטוח שאני רוצה אבל אם אני כבר כאן אחרי כל מה שעבר עלי אז תספר" אני עדין מנסה להבין מאיפה תפסתי את האומץ הזה.
"אבל אדוני זה לא בטוח" אמר המפקד כש"השליט" התכונן לספר לי. "טוב אז נבדוק את זה" אמר. "התקרב אלי ילד" התקרבתי אליו לעט. "קודם מה שמך?" סוף סוף תודה שנזכרת לשאול באמת "ריאן" הוא ניראה מרוצה מהתשובה "מי נתן לך את שמך?" הרגשתי שהחדר סוגר עלי. הוא יודע? "הורי" עניתי. זה לא היה שקר לגמרי. "לפי מה שאני שמעתי הוריך אימצו אותך. הם נתנו לך את השם?" הוא יודע. "בערך" אמתי במעורפל "אתה יודע שאני יודע את התשובה" הרגשתי יאוש "אני לא יכול להראות לך ידי קשורות" אמרתי מתחמק "טוב אז אני יראה בעצמי" אמר מוציא שרשרת המוסתרת מתחת לחולצתי. זאת הייתה שרשרת העשויה מחבל דק והתליון שלה היה דסקית עץ עליה היה חרוט בכתב אומן את שמי. היא עלי מאז ומתמיד זאת ששרת מהורי האמתיים.
"איך אתה יודע על זה?" שאלתי נדהם "כי אני יצרתי את השרשרת. אני אביך"