חופשיה פרק 3

אני הולכת אחרי ריאן שמוביל אותי לסמטה חשוכה. אנחנו נעצרים מול קיר,כשריאן מוציא כמה לבנים ואני רואה חור שבפנים החרבות שלי נחות. ריאן מוציא את החרבות שלי ונותן לי אותם. אני קושרת אותם בצורת איקס מאחורי גבי וריאן מכניס את הלבנים חזרה שלא ישאר סימן.
אנחנו פונים ללכן כשאנחנו רואים חיילים מקיפים אותנו עם חרבות שלפות. לבי מתחיל לפרפר, לא הייתי צריכה לסבך ככה את ריאן. נשמתי עמוק "אתם צריכים משהו" אמרתי בקול אדיש שלא מסגיר את רגשותיי.
"אתם נאשמים בבגידה. אתם יכולים לבוא בשקט או שניקח אותם אותכם בכוח" אמר החייל שניראה המפקד בקול שדי הסגיר אותו שהוא ממש רוצה להשתמש בכוח. הסתכלתי על ריאן הוא ניראה מפוחד עד מוות. "הוא לא אשם אני אשמה אני יבוא איתכם עם תעזבו אותו" המפקד הסתכל עלי "טוב" אמר וסימן לחייליו לקשור את ידי ולפרוק אותי מנשקי. המפקד הביט בריאן וסקר אותו "קחו גם אותו נדמה לי ש"השליט" ירצה בו" אמר וחייליו מהרו לקשור את ריאן. התמלאתי זעם "אתה אמרת שאתה לא תיקח אותו!" צעקתי. "לא הבטחתי" אמר ופנה משם כשחייליו מובילים אותנו אחריו. הבטתי בריאן הוא ניראה ריק שום רגש לא הסגיר אותו על ידי פרצופו.
אחרי ככמה דקות הליכה הגענו למחנה של החיילים. כמה חיילים לקחו אותנו וקשרו את ידינו מאחורי מוט אחד כשגבינו מופנים אחד לשני. החיילים עזבו והייתה שתיקה מביכה "אני מצטערת שסיבכתי אותך בזה" לחשתי לעב ריאן "זה בסדר זה לא אשמתך,וחוץ מזה את ניסית" אמר בקול רועד "הליל יורד אני חושבת שכדי לנו לנסות לישון אני לא חושבת שהמסע שלני יהיה קל"שמעתי את ריאת עונה לי ב-"אאה" קצר ואני ניסיתי לישון כשמחשבות רבות רצות במוחי…
~~~
אני עושה נקודת מבט של ריאן
~~~~
*נקודת מבט ריאן*

ריקנות שטפה אותי. כעסתי על ריינה וכל עצמי. לא הייתי צריך להציל אותה עכשיו בגלל שהיא הסתבכה אני כאן! אבל כעסי נמוג כי ידעתי שהיא ניסתה לחלץ אותי מזה זה היה אשמת המפקד הכל בגללו, הוא אמר לה שהוא לא יקח אותי איתם אבל בסוף הוא כן.
מחשובתיי נדדו למשפחתי, הם בטח חושבים שלקחתי את ריינה לידידה הזאת שלה…
אבל מה הם יעשו בלעדי אני זה שדואג לבת' אני עוזר לטפל בתבואה. דאגות רבות הציפו אותי לא יכולתי לישון.
עברתי את הלילה כשאני שקוע במחשבות .
בבוקר החיילים באו ולקחו אותנו כשהם מעלים אותנו לעגלה שהייתה מחוברת לסוסים.
ראיתי את ריינה מתיישבת בעייפות שקועה גם כן היא במחשבות.
אחרי נסיעה ארוכה עצרנו להפסקת צהריים. נתנו לנו מעט לחם ומים אבל זה הכל.
"אתם מוזמנים לחקירה. הילדה קודם." בא אלינו חייל ולקח משם את ריינה שנראתה חלשה מדי כדי להתנגד.
אחרי זמן מה ריינה חזרה חבולה כולה. "תשמור על עצמך" לחשה לי כשלקחו אותי משם.
הכניסו אותי לתוך אוהל גדול עם שולחן שישב מאחוריו המפקד. עכשיו שיצא לי להביט בו מקרוב הוא ניראה מבוגר מספיק כדי להיות מתחילת תקופת שלטון "השליט".
"שלום ריאן" אמר המפקד וסימן לחייליו להושיב אותי בכיסא מולו. הבנתי שהם הצליחו לחלץ מריינה את שמי ולכן הייתה חבולה כל כך כי היא התנגדה.
"האם אני יכול לשאול שאלה" ביקשתי מהמפקד "שאל" אמר כשהוא רושם לעצמו כמהדברים על דף.
"מדוע לקחתי אותי בשבי?" השאלה הזאת הטרידה אותי כל כך שלא יכולתי שלא לשאול. "אני לא בטוח אבל אל תדאג גורלך יהיה טוב משל חברתך" אמר "עכשיו אני זה שאשאל את השאלות" גורלי יהיה טוב משל ריינה? למה הוא מתכוון? למה? כל כך הרבה שאלות הציפו את ראשי "ריאן מאיכן אתה אני מתכוון משפחה" הסביר מכיוון שראה את הבלבול שעל פני "אה, אני ריאן אריאנו ואני אחרי על התבואה של משפחתי" אמרתי בקצרה "אני מכיר את הזוג אריאנו כשאני זוכר אותם הייתה להם בת אחת ואני מניח שהיא בגילך או קטנה ממך במקצת אתה לא משם נכון" הוא גילה אותי לעזאזל למה כולם צריכים לדעת שאני מאומץ זה נושא רגיש אצלי "אני מאומץ אדוני" עניתי לא מפרט "עכשיו זה מובן אז איכן נולדת?" שאל "בעיר נירלונד אדוני" עניתי כשאני מתחיל לחשוש לאן השיחה הזאת חותרת "מעניין. יש לי הרגשה שאני מכיר את אביך" אמר וציווה על חייליו לקחת אותי החוצה.
לא רציתי לדעת,אבי נטש אותי אני שונא אותו אפילו שלא הכרתי אותו…